|
|
Page:149
אלתרמן כובש את הצעירים אכן , נתן אלתרמן הוא שהביא את הניאו–סימבוליזם הארצישראלי לידי גיבושו המבריק ביותר וכבש בשבילו את לבותיהם של בני הדור הצעיר , דור ילידי הארץ או גידוליה . בשני ספריו הראשונים של אלתרמן , כוכבים בחוץ ( 1938 ) ושמחת עניים , ( 1940 ) הושג בשירה העברית מיזוג מפתיע ומתוח בין סדר פרוסודי מוקפד , מטפוריקה צבעונית מהממת בתנופתה , הגות מסדירה , אם כי מורכבת ורבת ניגודים , וריגוש מתפרץ , יוקד , הקרב לעתים אל סף האלימות . הצירוף כולו חתום היה בחותם של אסתטיות , של יופי ויזואלי ואקוסטי מרהיב , אך גם של תנועה חיה , ולרגעים אף של סחף לא מבוקר . בספר הראשון הוצגה דמות סמלית של הלך–משורר , הנודד בשבילי העולם ( שיכלו להצטמצם גם למהלך הקצר שבין חלון לשולחן עבודה בחדר לילי , שבו כותב המשורר את שירו אגב צעידה לא פוסקת . ( ההלך הוא גלגולו של המשוטט ( flaneur ) ה AC דלרי , שהיה גיבורם של שיריו המוקדמים יותר של אלתרמן , שלא כונסו בספר . ואולם את מקום הריחוק הרגשי מן המראות הנקרים בדרכו של המשוטט האנומי , חסר השם , תפסה עתה כמיהה אדירה לנגיעה בעולם על מראותיו וקולותיו . אמנם גם ההלך היה מנותק מן המגע המלא עם העולם , ואף כי רצה " בלבו לנגוע , " הוא בעיקר כתב עליו ; אבל הכתיבה עצמה התפרשה עתה כצורה – נואשת לעתים – של געגועים לא ממומשים למציאות שסערה על ההלך וכבשה את לבו , אך מצאה אותו "אובד , סחרחר ידיים . " בדרכו נתקל ההלך במציאות של ניגודים זועקים , שהוא ניסה ללא הרף לתווך ביניהם וליישבם , ולו רק באמצעות הכוח המחבר של הלשון הפיגורטיבית : העיר לעומת הטבע , המתכתי והמינרלי לעומת הצומח והאורגני ; העיר הישנה , האפורה , המדוכאה ( המייצגת תרבות עמוסת עבר , סחוטת חיות מרוב רציונליות ו"חוכמה" עד כי כבר אין בה "כסיל לקישוט ( " לעומת העיר החדשה , יצור מיתי של אש , ברזל , זכוכית וקווארץ ( בעקיפין מייצגת זו את ארץ–ישראל ;( האדם העירוני הכבוי והאנונימי לעומת הילד התמים שבתוכו ; היצר הלוהט לעומת השכל והמוסר ; האינסטינקט לעומת המודעות הבוחנת את עצמה ; ההווה לעומת העבר . מיזוג הניגודים העלה קישורים מרהיבים של תמונות ומושגים , אך בסופו של דבר היה לא יציב או גם לא אפשרי . ניסיונו של ההלך חייב היה להיכשל , והוא , לעיצומו של דבר , היה אדם טראגי . משום כך היה מנסה מדי פעם להתנער משליחותו , לזנוח את הניגון ואת הדרך המייצגים את גורלו , אבל "לשווא ! " גורל הניגון והדרך נכפה עליו . הניגון היה חוזר שוב ושוב אליו בעוצמה אובססיבית ; הדרך נפקחה למולו לכל אורכה כעין גדולה , בוחנת , המסרבת להיעצם . המשורר חייב היה להמשיך עד מותו במפעל התיווך הבלתי אפשרי ; באורח מטפורי , אפילו המוות לא יכול להביא להפסקת נדודיו , והוא "ימות ויוסיף ללכת" כי "סופי הדרכים המה רק געגוע . " המילה ארץ–ישראל לא נזכרה כלל בכוכבים בחוץ , אבל מי שרצה יכול לקרוא אל תוך סמלי סערות הסתיו המתפרצות , הסופות החולפות בברקיהן כנדנדות באוהל קרקס העולם , והעיר החדשה ה"חתולית כמו אש , אלילית כמו עשת" את תנופת המהפכה הציונית , שחידשה חיי עם ותרבותו . הספר כולו נבנה לא רק סביב סמלי יסוד , אלא גם סביב עלילה מקוטעת , מהפנטת ברמזיה . כמעט כל המתרחש בו היה מעין פרק ב' בסיפור , שחלקו הקודם נותר אך בקטעי שרידים : ההלך חזר אל הניגון שזנח פעם לשווא , ואין אנו יודעים מדוע זנחו ; האוהב הזכיר לאהובתו , שממנה הורחק או התרחק , איזה עבר שאת אורו הרפה אסור היה לכבות לגמרי . גשם שירד בעיר היה דווקא "גשם שני וזיכרון" של משהו לא ברור שאירע קודם לכן , ואין אנו יודעים מתי , אם בכלל , ירד הגשם הראשון ; החיוך הראשון של האהובה היה דווקא חיוך המצפה להלך אחר פרידה ממושכת ואכזרית . מבנה סימבוליסטי זה , שפתח את השירים ואת הקובץ בכללו נתן אלתרמן – הביא את הניאו-סימבוליזם הארצישראלי לידי גיבושו המבריק ביותר וכבש בשבילו את לבותיהם של בני הדור הצעיר
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|