|
|
Page:133
פרשנות נכתבו על שתי עבודותיו המפורסמות על משה : האחת מאמר בעילום שם (!) על "משה של מיכלאנג'לו , " והאחרת , ספרו הכמעט אחרון האיש משה ואמונת הייחוד , שיצא לאור בשנת חייו האחרונה בלונדון . המאמר על פסל משה מסגיר קסם מוזר שהילכה אותה יצירה מפורסמת על הכופר המוצהר . הוא עצמו הסביר את סודו של קסם זה בתנוחת הישיבה המיוחדת של הפסל , תנוחה שביטאה , כך שיער , את מצב רוחו של אב זועם שביקש תחילה לעשות שפטים בבניו החוטאים אך נרגע וסלח להם . אבל חרף וידויו האישי בתחילת המאמר " ) פעמים רבות כל כך עליתי במדרגות התלולות של הכנסייה העזובה ... ולא–אחת הייתי חומק אחר–כך באפלוליתו של הבית , משל גם אני בעצמי אחד מאותו ערב–רב אשר עינו של משה מייסרת אותו ( " לא הזכיר בו במילה את יהודיותו שלו , כאילו לא היתה זו רלוונטית לנושא ! המרצע יצא מן השק בהאיש משה ואמונת הייחוד , שבו הודה פרויד כי משה ההיסטורי העסיק את מחשבותיו שנים רבות . כאן , תוך כדי תרגילי השהיה ואקרובטיקה אינטלקטואלית ( לא נטולי חן ספרותי , ( מציע פרויד השערה היסטורית משונה , אם כי הסתמכויותיו על חיבורים ארכיאולוגיים ואגיפטולוגיים בני זמנו מעידות על בקיאות ניכרת שרכש בתחום הזה . משה , סבר פרויד , היה נסיך מצרי מנאמני פרעה אחנאתון המת , שבחר בעבדים העבריים כנושאי האמונה האסורה והנהיגם לארץ כנען , אלא שהללו הרגוהו בדרך ושכחוהו . לפנטזיה היסטורית זו סמך פרויד עוד השערה פרועה מתחום הפסיכולוגיה והביולוגיה כאחד : רגש אשמה לא מודע עבר בתורשה מדור לדור בעם העברי שהתיישב בכנען , על הנביא שהרגו במדבר , ובמהלך הדורות פעל בנפש העם כפי שפועל זיכרון לא מודע בנפש היחיד : לאחר תקופת חביון של דורות רבים פרצה תחושת האשמה לתודעה ויצרה אמונה חזקה , אי–רציונלית ועיקשת כמו כל דלוזיה ( אמונת שווא ) פסיכוטית , במציאותו של אב גדול הכועס על בניו . לא ייפלא כי אפילו ממשיכיו הנאמנים של פרויד לא ראו בתיאוריה זו יותר מגחמה אישית , ומקצתם אף השתמשו במינוח הפסיכיאטרי "דלוזיונאלית" בהסתמכם על הודאתו של בעל הדבר עצמו כי התיאוריה "הציקה לי כרוח רפאים התובעת את שחרורה , " הודאה שבוודאי העידה על יחסו המורכב ליהודיותו . כדאי לתת את הדעת , לדוגמה , על הקריאה הפתאומית שבה פותח אחד הפרקים : "כמה רבה הקנאה שאנו , מעטי האמונה , מתקנאים באותם חוקרים , המשוכנעים בקיומו של עצם עליון " ! ומצד אחר , ספר זה , לצד הפגיעה הברורה שהוא פוגע ביודעין ברגשות כל יהודי דתי , גם רווי שוביניזם לאומי : נאמן לגישתו הלמארקיסטית ( משנה ביולוגית מיושנת שלפיה תכונות נרכשות , כגון זיכרון , עוברות בתורשה , ( סבר פרויד שכוחותיהם האינטלקטואליים של היהודים והישגיותם העצומה נעשו נורשים מדור לדור . אפילו עוינות לגויים יש בניתוח זה , הנראית כתמונת ראי של האנטישמיות : "מתחת לטיח נוצרי דק נשארו כולם מה שהיו אבותיהם , אשר סגדו לפוליתיאיזם ברברי . " אחד מחלומותיו של פרויד הופיע בעקבות המחזה הגטו החדש של בן עירו ומכרו הרצל – וכבר נכתב הרבה על היחסים שבין שני משחררים אלה , שבתקופה מסוימת היו אף שכנים לרחוב ברג המפורסם . הערצתו המוצהרת של פרויד לשפינוזה והיינה , כפי שהראו ירמיהו יובל ויגאל לוסין , ביטאה השתייכות לסוג חדש של יהודים שראו בעצמם יהודים לא מצד אמונתם אלא מצד המטען התרבותי של עמם ושותפות הגורל איתו . דומה שפרויד , כבנג'מין דיזראלי לפניו , נהנה לנפנף במוצאו העתיק כאילו היה שווה ערך לתוארי האצולה הנחשקים של החברה שבה חי . את לאומיותו תמצת בריאיון עיתונאי בשנת : 1926 "שפתי היא גרמנית , תרבותי והישגי הם גרמניים , אינטלקטואלית ראיתי עצמי כגרמני , עד שהבחנתי בעליית הדעה הקדומה האנטישמית בגרמניה ובאוסטריה הגרמנית . מאז מעדיף אני לכנות עצמי יהודי . " זיגמונד פרויד ובתו אנה בטיול בהרי הדולומיטים – ( 1912 ) קיבל את לאומיותו היהודית באותה טבעיות שבה מקבל אדם את הוריו ושפתו
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|