|
|
Page:123
הגבר הדחוי והמוחלש ( המזרחי , הרומני , המהגר , חסר הכושר הקרבי ) הוא לכבוש נערה שדמותה כדמות הנערות הבהירות של לוחמי תש"ח ולהוליד ילד שיהיה צבר , יפה בלורית ותואר ואמיץ לב . סימני בניין האומה , זו שגייסה את הסובייקטים הלאומיים למלחמתה , לא נעלמו עדיין מן התרבות העברית בישראל . עוצמת אחיזתם ניכרת גם במוצרי התרבות החדשים , בני שלושת העשורים האחרונים . הנרטיבים המייצגים את הישראליות מתכתבים באינטנסיביות עם מורשת הקרב של הציונות מראשיתה , הן בספרות והן בקולנוע , בדמות אנטומיה בלתי פוסקת של זהות הגבר הישראלי כמי שנולד "ומאכלת בלבו . " סיפורי החבורה ( בין לילה ובין שחר והתגנבות יחידים של קנז ; בלוז לחופש הגדול של רנן שור ; עם מאכל מלכים של יצחק לאור , ולאחרונה סרטיהם של פוקס ואוחובסקי יוסי וג'אגר וללכת על המים , ועוד ) משעתקים דינמיקה של טקסי התקבלות למסדר הגבריות באמצעות פרוצדורות צבאיות או סמיצבאיות . גברים מרושתים היטב מבחינה חברתית הם אלה שיש להם עבר צבאי או "ביטחוני" ( זה העיקרון הדומיננטי של הסוציאליזציה שלהם – כבאל תגידי לילה ובלדעת אשה של עמוס עוז , ( וגברים חלשים ומודרים הם אלה שלא עמדו במבחן הקבלה ליחידות המובחרות , ובכלל זה אלה שלא המגדר בלבד אלא גם סימני אחרות נוספים ( מוצא אתני , מעמד כלכלי , מקום חברתי וגיאוגרפי ) חיבלו ביכולתם לממש את המגדר שלהם . הרגישויות החדשות המוענקות לייצוגים של גברים חדשים ( ג'אגר ביוסי וג'אגר ; מישל אוחיון בסדרת סיפוריה של בתיה גור ) אמנם מגוונות את הסטריאוטיפים הנוקשים של הצברים כובשי ארצם ומדביריה , אך נטייתם המוכרחת אל הכללת סימני מגדר הפוכים , דהיינו נשיים , מסכלת את פירוק הבינאריות המגדרית , וממילא מסכלת גם את הוויתור העמוק על סממני הצבאיות במגדרו של הגבר הישראלי . הספרות העברית הנוצרת בחברה שבה הסוציאליזציה של גברים ושל גבריות נשמעת למשטר השיח הלאומי המודרני בגרסתו הציונית–הצבאית , עדיין כותבת את המולדת הנלחמת על קיומה ועל ביטחון קיומה גם כשהיא מפרקת לגורמים את הנרטיב הלאומי המודרני . התיאטרון המודרני ביידיש אברהם נוברשטרן הקשרים המתגלים בין שני האירועים המכוננים של התיאטרון המודרני ביידיש מאפשרים להבין כמה מתכונות היסוד שלו לאורך התפתחותו . ב1862– התקיימה ההצגה הראשונה ביידיש בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר , אוקראינה : תלמידי המוסד , ובראשם אברהם גולדפאדן , העלו את המחזה סר לה מאת הסופר המשכילי שלמה אטינגר . ב1876– העלה אברהם גולדפאדן במרתף יין ביאסי , רומניה , מופע הנחשב לאבן יסוד בקיומו הרצוף של התיאטרון ביידיש . שני האירועים הללו קשורים לדמות הנחשבת לאבי התיאטרון המודרני ביידיש . ההצגה בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר מסמלת את הזיקה הברורה של התיאטרון ביידיש להשכלה בפרט ולתהליכי המודרניזציה בחברה היהודית במזרח אירופה בכלל . למרות כותרתו הרשמית נועד המוסד בז'יטומיר להכשיר אינטליגנציה יהודית מודרנית , והעובדה שתלמידיו הם שהעלו את ההצגה הראשונה ביידיש משתלבת בעקיפין עם אופיו . הם בחרו לשם כך מחזה מאת סופר משכילי שנכתב כנראה יותר מעשרים שנה קודם לכן וטרם הוצג . תהפוכותיה של המשפחה היהודית עומדות במרכז היצירה , המשרטטת את אופייה לפי דגם משכילי ברור – דור ההורים מספק את הדמויות השליליות והמגוחכות , ואילו בדור הבנים נמצאים גם הקורבן הפתטי וגם הדמות החיובית המגלמת את ניצחון האידיאלים של ההשכלה . המחזה עצמו נכתב בעצם לקריאה , ללא שאיפות ממשיות להעלותו על הבימה . יש לציין שבהצגתו השתתפו רק גברים , תלמידי בית המדרש למורים , והם שיחקו גם את התפקידים הנשיים ( ובכללם התפקיד המרכזי , שאותו מילא גולדפאדן . ( בדיעבד אפשר לראות בבחירת המחזה סרקלה להצגה המודרנית הראשונה ביידיש אות המבשר את מרכזיותו של נושא המשפחה לאורך כל חייו של התיאטרון ביידיש . הנושא הזה עוצב על פי מרכיבים קבועים למדי : ההתנגשות בין עולם הערכים המסורתי הישן לבין העולם החדש , הצבת דור ההורים מול דור הבנים , הבלטת המוטיבים של שידוכים ואהבה , שאפשרו את השילוב בין הדמויות הקומיות והמגוחכות ( כגון השדכן ) לדמויות החיוביות של הצעירים , דמויות ללא רבב המוארות באור רומנטי . גם אחרי תקופת ההשכלה המשיך הדגם הזה להתקיים בגלגולים מורכבים ומעניינים ; אפשר למצוא את עקבותיו , למשל , גם במחזה הדיבוק של ש' אנ–סקי . ההצגה הראשונה ביידיש נועדה להיות אירוע חד–פעמי , ללא כל כוונות המשך . האתוס של תנועת ההשכלה שלל מבחינה אידיאולוגית את הלגיטימיות של יידיש , ולכן לא נמצאו אישים או גורמים חברתיים שהיו מוכנים להשקיע את המאמצים הדרושים כדי לקיים תיאטרון ביידיש , ולהתגבר על המכשולים המרובים – הקושי בקבלת היתרים להצגות מטעם
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|