|
|
Page:121
שחוללו חלוצים וחלוצות דמויות–חלוצים במרחב הלאומי , שלפני בואם היה כמעט "ארץ ללא עם , " מעין ייצוג מעודכן של המדבר המיתולוגי של ביאליק : סלילה ובנייה בעיר , חקלאות ומרעה בכפר , ביעור השממה וכיבושה , ייבוש הביצות ויישובן , חומות ומגדלים לציון הספר , שבהתרחקו מהמרכז הולך ומרחיב את גבולות המרחב הלאומי , ושמירה בארגונים מיליטריסטיים במרחב כולו . הקולנוע הישראלי , הציור והפיסול , וכמוהם , גם טקסטים של תרבות פופולרית , צירפו אף הם למסלול הלאומי ייצוגים שתמכו בהמשגת המפעל הציוני כמעשה פיזי של בריאה והשתלטות של גברים . לכל התפקידים האלה נדרש גוף בריא וחסון ודיספוזיציה לוחמנית , אסרטיבית ופולשנית . מודלים מגדריים של גבריות המגמה הזאת מתחזקת בדרך המלך של התרבות העברית בארץ–ישראל ככל שהולך ומתקרב יום הקרב הממשי , מלחמת העצמאות להקמת המדינה – תכלית הפרויקט של הלאומיות . דומה שכניסתן של נשים לטריטוריית הקרב על המדינה הותנתה ביכולתן לאמץ מודלים מגדריים של גבריות , ללא ביקורתיות וללא יצירת מודל אלטרנטיבי לדמות הנשיות העברית החדשה . מול הגבר העברי הלוחם "יצחק" ( שכינויו נגזר מניכוס מיתוס העקדה לצורכי הלאומיות המודרנית , לא כקורבן פסיבי של אב פסיבי , אלא כגבר אמיץ המשליך נפשו מנגד מתוך תודעה לאומית ) בראה נתיבה בן–יהודה את דמותן של הנשים ה"יצחקות , " לוחמות הפלמ"ח . חקוקות על כותל המזרח של הישראליות העברית הן גם דינה'לה הרגמית ( תלמי , ( זיוה ארבל ( בוריס כרמי , ( ואותה נערה אלמונית לובשת חול וחגור וכבדת נעליים ( אלתרמן , ( ואליהן הצטרפו כסמלים תרבותיים חזקים גם שרה אהרונסון , מניה שוחט , חנה סנש , צביה לובטקין ועוד "חייקות ופרומקות , " שהצטיינו באימוץ מודלים של גבורה ושל לוחמנות גבריים . כך הותרה כניסתן של נשים לשדה הלאומי : בהתאם ליכולתן להתחזות לגברים ולפי מרחב פעולה צבאי או סמי–צבאי . אך לעומת גבריותן הטנטטיבית , המושאלת והמוחלשת , מופיעים בספרות במלוא אונם , ובמיצוי אותנטי של זהותם , פלוגות–פלוגות של גברים מחוילים ( מוסינזון , יזהר , גורי , אלתרמן . ( המצאת העם את עצמו ( אלתרמן : "אומתם לא היתה להם אם ( " נערכה במתכונת צבאית של פלוגות לוחמים הכותבים את סיפור עצמם ( כבימי צקלג של ס' יזהר . ( הפריודיזציה של הספרות העברית כוללת אף היא ביטוי של ההטיה הצבאית–מלחמתית בתפיסת התרבות : דור תש"ח ודור המדינה הם שתי קוהורטות שעקרון כינונן הוא מלחמת העצמאות והם הותירו בדמיון התרבותי דמויות מונומנטליות של חיילים כמו אורי ואליק , דני , גיורא ועמיחי . גם ייצוגים של גברים בתרבות הישראלית בהקשר שאיננו קרבי במישרין – כמו בציורי הרועים , בני הקיבוץ , העולים , העושים במלאכות ובתעשיות שונות – הם ייצוגים של "מנוחת הלוחם" ושל המתנה לקריאת הקרב . הפיזיונומיה של הלוחם קובעת את מתאר הגוף הגברי גם כשאינו עטוי מדים . כך אורי כהנא ( בהוא הלך בשדות של משה שמיר ) אינו בן משק שנקרא לעתים לאימונים או לקו האש , אלא חייל קבוע שנענה לפעמים ל"גיוס" למשימות חקלאיות . ואולם לצד הדימויים האלה , הרווחים בספרות המתפעלת מהלאמתו של היהודי , ננקטת אירוניה כלפי מסע ההבקעה של העברי החדש מארץ הגולה לארץ–ישראל בשפע של דימויים שליליים , המפריכים את תוקפו של המפעל ומורים שאמנם גבריות עברית חדשה יש , אך גברים עבריים חדשים אין . הדימוי החלש מכולם , ולפיכך גם הנשי מכולם , הוא זה של יחזקאל חפץ ( בשכול וכשלון של י " ח ברנר , ( שאינו מסוגל לגייס את כניסתן של נשים לטריטוריית הקרב על המדינה הותנתה ביכולתן לאמץ מודלים מגדריים של גבריות – כרזה הקוראת לנשים להתגייס לצבא בימי מלחמת העולם השנייה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|