|
|
Page:116
אריאלי–אורלוף , נתן ביסטריצקי ויעקב חורגין מתוארים חיי דקאדנס בארץ–ישראל של חלוצים , בני היישוב הישן וערבים . בשמחת עניים של נתן אלתרמן האישה המסמלת את רוח היהדות בגולה היא דמות חולנית , דיכאונית וגוססת ; יהושע בר–יוסף מתאר ברומן עיר קסומה את תהליך ההתנוונות של משפחה שחיה דורות רבים בצפת . דוגמה לסיפורת הישראלית המתארת את המציאות הארצישראלית והישראלית כעולם גוסס , חולני ומושחת היא הסיפורים והרומנים של יהושע קנז , שנכתבו ברבע האחרון של המאה ה . 20– בנובלה "באדנהיים עיר נופש" מתאר אהרן אפלפלד את חיי היהודים לפני השואה כחיי דקאדנס . יעקב שבתאי ברומן זיכרון דברים מתאר את עולמם הדקאדנטי של ישראלים ילידי הארץ בתל–אביב . במרכזן של יצירות סיפורת עברית רבות שנכתבו בתחילת המאה ה20– עומדים דמותו ועולמו הפנימי של הדקאדנט היהודי – טיפוס ספרותי שנהוג לכנותו גם "תלוש , " על שם סיפור בשם הזה שנכתב בידי י"ד ברקוביץ : ' ספקן , איסטניס , נוירוטי , סובל משיממון , מנותק מתחושת שייכות למסורת ולחברה היהודית שבה הוא חי בעל כורחו , משותק רגשות , בעל יחס מעוות לנשים . הוא מסוגל רק ליחסי מין המבוססים על דחפים נטולי רגשות . הנשים ביצירות האלה הן בעלות צרכים מיניים חשופים . מ"י ברדיצ'בסקי תיאר דמויות כאלה בסיפורי מעירי הקטנה ומבית ומחוץ ובנובלות "עורבא פרח" ו"מחניים . " ביאליק תיאר את העולם הפנימי הדקאדנטי בשיריו "מה רב , אוי מה רב , " " כוכבים מציצים וכבים , " "בית עולם , " "צנח לו זלזל" ו"לפני ארון הספרים ; " גנסין תיאר באירוניה את עולמם הנפשי המטושטש של גברים דקאדנטיים ואת חוסר יכולתם לאהבת אמת . ברנר בסיפורת שכתב בשנים 1921-1909 תיאר את הפתולוגיות הנפשיות הגנטיות שאינן נרפאות בארץ , את הדיכאון הקיומי ואת ההדוניזם והאיסטניסיות נטולת המוסר של חלוצים . ראובני בסיפורו "אחרית אונו" ואשר ברש ב"איש וביתו נמחו" מתארים את תהליך ההשתלטות הבלתי נמנע של הדקאדנס המקומי על גופו ונפשו של יזם חלוצי . בסיפורת של דב קמחי מופיעות דמויות של חלוצים וחלוצות איסטניסים וחולניים שאינם מסתגלים לארץ . בנובלה "בבית המרפא" מתאר פוגל את עולם החולי שבו שרוי היהודי , וברומן חיי נישואין הוא מתאר יחסים בין גבר יהודי חלוש לאישה מפלצתית , בת למשפחה אוסטרית מתנוונת , המחסלת אותו בהדרגה . בסיפורי א"ב יהושע שנכתבו בסוף שנות ה50– ותחילת שנות ה60– מופיעות דמויות אחוזות עייפות , שיממון וקיפאון רגשי , המצייתות לדחפים עיוורים נטולי מוסריות . ההתפוררות הגופנית , הנפשית והמוסרית של פליטי השואה מתוארת בסיפורי הקובץ עשן של אפלפלד . עולם נפשי קפוא , מנותק ואסתטי מופיע בשירתו המוקדמת של דן פגיס . אריה זקס , שהושפע במידה נרחבת מבודלר ומוורלן , מביא בשירתו את עולמו של האדם הישראלי ההדוניסט , עתיר התרבות , נטול המוסר . השילוב של הומוסקסואליות ואנינות אסתטית מופיע בשירתם של מרדכי גלדמן ואילן שיינפלד . סממני הסגנ 6 ן הדקאדנטי – עיצוב יפהפה של תכנים מתועבים ומחרידים בהפעלת הפוטנציאל המוזיקלי והסמנטי של הלשון – מופיעים בשירת ביאליק , כגון ב"בתשובתי , " " כוכבים מציצים וכבים , " "בית עולם , " ו"היה ערב הקיץ . " ש' טשרניחובסקי וי' שטיינברג טיפחו את הסונטה , את מחזור הסונטות ואת כליל הסונטות – ז'אנרים מתוחכמים שתאמו את הפואטיקה הדקאדנטית . אותה מגמה לעיצוב אסתטי מושלם וקפוא של חוויות מחרידות או מתועבות מופיעה בפרוזה של אפלפלד ובשירת נתן זך , פגיס , זקס ויונה וולך . ספקנות בנוגע למחויבות מוסרית ולאומית או התנערות מכתיבה המגויסת לערכי הממסד הלאומי השולט הנחתה את הכתיבה הדקאדנטית העברית , אם כי בתחילת המאה ה20– היא היתה קיצונית פחות משהיתה בסופה . פרץ , ברדיצ'בסקי ואף ביאליק סטו אמנם מהתכתיבים של אחד העם , אך זהותם היהודית היתה ברורה , ואילו נתן זך הכריז "אני אזרח העולם" ( בתוך שירים שונים . ( הזהות הקוסמופוליטית ( מערבית ) מבטאת אי–הזדהות עם התרבות הישראלית גם ביצירתו ובכתביו העיוניים של אפלפלד . רוב מבקרי הספרות בסוף המאה ה19– ותחילת המאה ה , 20– ובייחוד ליליינבלום ואחד העם , הביעו עמדות התנגדות מוצהרות לדקאדנס , ובכל זאת הוא קיבל תמיכה לא עקבית מפרישמן , קלוזנר וברנר . הגל הניא –5דקאדנטי בספרות הישראלית בשנות ה60– קיבל עידוד רב ממבקרים , עורכים וחוקרים ישראליים .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|