|
|
Page:112
ויעקב כהן , אלא גם אצל אלה שהגיבו לה בהיסוס או בהתנגדות , כגון אחד העם , ביאליק , דוד ניימרק , הרב קוק וא"ד גורדון . אצל השניים האחרונים ניכרת השפעת ניטשה בדחייה שדחו את הרעיון בדבר הקיום של מוסר אוניברסלי והם תבעו להתאים את ערכי הקיום של היהודים לרוח המיוחדת של העם . נראה כי היחיד בסופרים העבריים , בראשית המאה , שעמד לעומק על הבעייתיות הכרוכה בראייה בניטשה מדריך לחידוש החיים היהודיים היה הסופר והמבקר יוסף חיים ברנר . למרות השבחים שברנר ( ר ' מדור ההגות היהודית המודרנית ) חולק לניטשה במאמרי ביקורת הספרות שלו , שבהם הוא מכנה אותו " גאון הקולטורה הארית , " מיוצגת ברומנים שלו השפעת ניטשה על האינטליגנציה ועל הנוער באור שלילי ביותר . הדמויות , המרבות בציטוטים מכתביו , מביעות ברוח האופנה הניטשיאנית הוולגרית של ראשית המאה בוז לנשים , להססנות , ללבטים מוסריים ולרגשות הומניטריים מכל סוג . הן מעלות על נס מידות ' גבריות ' כהחלטיות ונוקשות . כל אלה הן דמויות של לא יהודים או של מתבוללים , ויחסיהן עם הזולת , כפי שהם נחשפים ברומנים האלה ( בחורף , מסביב לנקודה , שכול וכשלון , ( הם לא רק אגואיסטיים אלא הם גם יחסי ניצול . דמויות אחרות מעמיקות יותר בין שוחרי ניטשה בקרב הנוער המשכיל היהודי ( שהוא נושא הרומנים של ברנר ) מגיעות אל סף השיגעון וההתאבדות . דווקא דמויות של יהודים מסורתיים מן הדור הקודם או סוציאליסטים מן הדור החדש הן המוצגות באור החיובי ביותר . ברנר הכיר את מרבית כתבי ניטשה , תחילה בתרגומם הרוסי ואחר כך במקור . כמבקר לגלג על משוררים כזלמן שניאור ויעקב כהן המדברים על תחייה יהודית בלשון גבוהה ובסיסמאות ' שאולות מזרטוסטרא . ' בניגוד לברדיצ ' בסקי , שטען ( שלא בצדק ) כי חדל לקרוא את ניטשה לאחר כה אמר זרטוסטרא , הכיר ברנר היטב כמה מכתביו המאוחרים של ניטשה . אף על פי שניתוחו את האידיאולוגיות היהודיות הרווחות של ' עם בחירה ' ו ' תעודת ישראל בעמים ' הושפע רבות מניטשה בהציגו את האידיאולוגיות האלה כמנגנון פיצוי ענקי על העליבות החומרית והפוליטית היהודית וכאידיאליזציה שקרית של ההיסטוריה היהודית , נדחף ברנר לדחות את הניטשיאניות היהודית . כסופרים עבריים אחרים בני דורו ובני הדורות הבאים ( בייחוד ברדיצ ' בסקי , ( הוא יכול להזדהות עם קריאתו של ניטשה לשחרור החושניות , היצרים והדמיון מכבלי מוסר מדחיק ומעיק ויכול להתרשם עמוקות ממאבקו של ההוגה הגרמני עם הדקאדנס האירופי ומניתוחו את הרגשת החיים הדקאדנטית של האדם האירופי המעודן , שאינו חש עצמו כסיבה יוצרת של ערכי תרבות וחיים חדשים . אך הוא לא יכול לקבל – כמוהו כמרבית הסופרים העבריים – את דחיית מושג ה L דמה על כל צורותיו החברתיות והפוליטיות וגם לא את התעלותו של האדם העליון הניטשיאני מעל הסבל וההוויה של האנשים הפשוטים וכלל החברה , לעבר גבהים שמהם הוא מנהל דו–שיח מתמיד עם ההוגים והיוצרים של כל הזמנים . לפני הסופרים העבריים לא עמד המון נבער מדעת , פראי ואנונימי , שממנו צריך היה להיבדל כדי להציל את התרבות הפנימית של האדם היוצר . מולם עמד ציבור נבוך ומבולבל , נע ונד , חשוף תמיד לסכנות של עוני עד כדי רעב ורדיפות . החלק המעולה והקורא עברית שבציבור הזה היה צמא לדבריהם ולהדרכתם . ציבור מצומצם זה נתון היה בסכנת הידלדלות מתמדת . כמאמרו של יל"ג בדור הקודם , היה זה "נר הבוער ונאכל משני צדדיו , " שכן גם החוזרים בתשובה אל התרבות המסורתית וגם המתבוללים חדלו להשתייך לחוג המצומצם של קוראי ספרות עברית . עתידם של הסופרים העבריים ועתידה של הספרות העברית כולה היה תלוי – בכל המובנים – בהמשך קיומו של ציבור הקוראים הזה , ולפיכך לא היה כאן מקום להתעלותו של הסופר מעל ציבור הקוראים שלו , להפסקתו או להחלשתו של 'האינסטינקט החברתי' שלו , שיביאו לצמצום עניינו בכל המוצא את הציבור הזה ואת העם שממנו בא . זה היה הגורם המכריע שבעקבותיו ירד מסך של זרות לחצוץ בין ניטשה לבין הסופרים העבריים , שנאלצו להכיר בכך כי , בסופו של דבר , דרכו של ניטשה אל 'החזרה הנצחית של השווה' ואל העל–אדם אינה דרכם . וכך , בעוד שהשפעתו של ניטשה על הספרות העברית בראשית המאה ה20– היתה ניכרת , המודרניזם העברי של שנות ה20– וה30– של המאה ה20– צמצם את זיקתו למשנת ניטשה , ובמקום שקיים אותה הסיט במידה רבה את הדגש מחלקה ה"ויטאלי" לחלקה העוסק בניהיליזם . המודרניסט העיקרי שהתמיד בזיקתו האמיצה לניטשה היה אורי צבי גרינברג . הוא התייחס לפילוסוף הגרמני בהערצה ואזכר אותו בגוף שיריו כמה פעמים ; ואולם אצ"ג לא קיבל מניטשה לא את הוויטאליזם של "מעבר לטוב ולרע" וה"גניאולוגיה של המוסר" ואף לא את תורת האדם העליון . שני אלה לא הלמו את אישיותו היצירתית כלל . יחסו לחיוניות האינסטינקטואלית ובייחוד למיניות היה חשדני ופסימי , קרוב לזה של שופנהאואר הרבה יותר מאשר לזה של ניטשה ( הוא זיהה את התשוקה עם מפיסטו וראה בה הן תחליף כוזב לאמונה הדתית שניטלה מן האדם המודרני והן מכשיר של הרס עצמי , כוח אוניברסלי זדוני השוכן בנפש ובגוף האדם ומשבש את קיומם . ( אשר לאדם העליון – למרות החזרות הרבות בכתבי אצ"ג , ובייחוד במאוחרים שבהם , על רעיון הבחירה ועל סגולתם של האנשים ה"בחירים , " הוא היה בטבעו אדם אגליטארי " ) אדם מיליוני , " בלשונו , ( שהעדיף לשכון "בעמק האדם" ולשתות את מימיו יחד עם הפרות שאת בשרן הוא אוכל מלדור במרומי הרוח של זרטוסטרא , שבו קבע
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|