|
|
Page:111
קדומה של אחדות האדם והטבע , ואילו 'יבנה' – העדפה מודעת של חיי הפנים הדתיים על פני עצמאות מדינית וצבאית – היא 'ירידה בתוך ירידה . ' ואולם ברעיונות האלה שלו ושל ממשיכיו בשדה השירה מתמזגת השפעת ניטשה בהשפעת הרומנטיקה הגרמנית , ולא תמיד קל להבחין בין שתי ההשפעות האלה . ניטשה עצמו סבור היה שאחדות האדם עם הטבע היא אשליה רומנטית ותקף את רוסו על שרומם את החיים שמחוץ לתרבות . לפי הניתוח שהוא ניתח את ההיסטוריה היהודית , חיי עם ישראל בתקופת המקרא היו 'נכונים' יותר מחייהם לאחר החורבן , מפני שאלוהיהם היה ביטוי אותנטי לרצון לעוצמה של העם והנחה חיים מלאים ומלאי סיפוק שאינם עומדים על סירוס היצרים הטבעיים של האדם אלא על עילוים ( הסובלימציה שלהם . ( בכך נבדלו בני ישראל לטובה מן העמים האליליים שסבבו אותם . ירידתם החלה , לדידו , אך ורק ברגע שבו מצאו פיצוי לחיים החיצוניים העלובים שלהם בחיי פנים עשירים ובאמונות הבל דתיות המכסות על מציאות מתמדת של השפלה – אישית ולאומית . קריאתו של ברדיצ'בסקי לשחרור כפול – שחרור היחיד היהודי מעול הקולקטיב ושחרור ההווה מכבלי העבר – מצאה לה מתנגד בולט בדמותו של אחד העם ( ר' מדור ההגות היהודית המודרנית . ( ניטשה היה למעשה ההוגה האירופי היחיד שאחד העם הקדיש לו מאמר שלם . המאמר נועד להדגים כיצד ניתן לשלב את רוח אירופה בתרבות היהודית . אחד העם , שהכיר כנראה את הגותו של ניטשה בעיקר מתוך ספרו של גיאורג ברנדס , זיהה את רעיונו העיקרי של ניטשה עם הדעה שאת ה L דמה האנושית אין למדוד על פי הרווחה הכללית של החברה אלא על פי הישגיהם של יחידים . הוא אינו מתנגד לרעיון הזה וסבור שניתן לשלבו בתחומי התרבות היהודית בתנאי שההישגים מודדי ה L דמה יהיו בתחום המדע , ההגות והמוסר , ולא בתחומי האמנות , היופי והגבורה הפיזית . הרעיונות הכלל אנושיים של ניטשה צריכים אפוא , לדעתו , להשתחרר מ'צורתם הארית' ולעטות 'צורה יהודית' כדי שיוכלו להיקלט בתרבות היהודית . בעיני אחד העם , שהאמין שתרבות לאומית היא מעין אורגניזם הקולט את מה שמתאים לו ודוחה את מה שאינו הולם אותו , היה בכך משום מענה לעמדתם הרדיקלית של ברדיצ'בסקי ותלמידיו . הללו , כמובן , לא היו בטוחים כלל ועיקר בקיומו של אורגניזם כזה שבו תוכל להשתלב כל השפעה חדשה באורח הרמוני . תפיסתם את ההיסטוריה בכלל – ואת ההיסטוריה היהודית בפרט – זיהתה משברים ושינויים טוטליים ורדיקליים כשייכים למהותה של התרבות . גם תפיסתם את ההווה היהודי חייבה ציפייה למהפכת תרבות , ולא אמונה בהמשכיות . מה שהניע את אחד העם לדיון המפורט יחסית בהגותו של ניטשה הוא לא רק סיסמאות הקרב של מלחמת התרבות שנקטו ברדיצ'בסקי וחסידיו , אלא עצם טיבו של המצב ההיסטורי שאליו נקלעה התרבות היהודית ' ) יהדות , ' בפי אחד העם ) בעידן המודרני . הצורך ב'אירופיזציה' של התרבות הזאת היה מוסכם על כל האינטליגנציה הספרותית העברית במעבר המאות . חילוקי הדעות נגעו אך ורק בשאלת המידה והתוכן הנדרשים בתהליך הזה . לכתביו הראשונים של ניטשה , שהורו כי ההיסטוריה של תרבות המערב איננה מהלך הרמוני מצטבר של L דמה אלא תהליך רצוף משברים , תמורות , התמוטטויות של ערכים ואידיאלים ו'התחלות חדשות' מהפכניות , היה כוח פיתוי רב על כל מחשבה רדיקלית . מובאות מזרטוסטרא היו אופנה כלל אירופית , ובלא לשים לב לתוכן המדויק של ההגות הניטשיאנית היו נישאות בפי כול : אינטלקטואלים ליברלים , משוררים פוטוריסטיים , חוזרים בתשובה נוצרים ויהודים ואף מהפכנים מארקסיסטים – כולם שיננו בעקבות זרטוסטרא כי " האדם של ההווה אינו אלא גשר אל האדם של העתיד . " רעיון מרכזי של ניטשה בדבר קיומן של תקופות פלסטיות שהן פוריות יותר מתקופות אחרות , תקופות המעצבות את האידיאלים ואת צורות החיים לזמן רב , היה מקובל על היסטוריונים שמרנים לא פחות מאשר על מהפכנים רדיקלים . הדים של רעיון זה בתרבות היהודית נספגו לא רק בדבריו של ההיסטוריון הגדול גרשום שלום על 'שעה פלסטית , ' שעה מעצבת בחיי ישראל , שאותה רצה לזהות עם הציונות , אלא גם בהצגה שהציג היסטוריון גדול אחר , יצחק בער , את תקופת המשנה בתולדות ישראל . ביאליק עצמו , כהוגה , התלבט , על פי דבריו , כל ימיו בין שני המגנטים : אחד העם ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי . לבטיו מתגלים בגלגולי הסמל של האריה בשירתו . תחילה תפס את האתגר הניטשיאני על פי הבנה אופנתית רווחת ( ששלטה למשל בכתביהם של זלמן שניאור ויעקב כהן ) כפנייה להערצת הכוח הפיזי , וכתב בשיר מוקדם : "מהיות כפיר בין כפירים / אספה בין כבשים . " אך בשיר מאוחר יותר ביטא יחס מורכב יותר כלפי הכוח הפיזי והצבאי , אשר שיקף בין היתר את תגובתו לפוגרומים : "לא צדקת לב שפן / ולא עוז נפש הכלבים . " בפואמה הגדולה "מתי מדבר" ממלאים תפקיד חשוב לא רק האריה , אלא גם הנשר והנחש – שלושה סמלים חשובים בכה אמר זרטוסטרא ובכתבי ניטשה בכלל . מודעותו המלאה לשעת המשבר בחיים היהודיים ולצורך בתמורה מתגלה גם בנוסח מיוחד של אמרה ניטשיאנית המופיעה ב"דברים שבעל–פה : " " כדי לבנות בית כנסת חדש צריך לפעמים להרוס בית כנסת ישן . " נוכחותו של ניטשה ניכרת אפוא היטב לא רק אצל סופרים יוצרים ואינטלקטואלים ספרותיים שהגיבו לה בהתלהבות , כפרישמן , צייטלין , ברדיצ'בסקי , טשרניחובסקי , זלמן שניאור
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|