|
|
Page:106
ברדיצ'בסקי , יוסף חיים ברנר , אורי ניסן גנסין . ( המשבר בתנועה הסוציאליסטית אחרי מהפכת הנפל הרוסית של 1905 הפריח את האימפרסיוניזם , הסימבוליזם והדקאדנס בספרות יידיש של התקופה ( דוד ברגלסון , פנחס כהנוביץ' המכונה "הנסתר , " דוד איגנאטוב ורבים אחרים . ( עידן המודרניזם הרדיקלי הגיע לתרבות היהודית הלאומית אחרי מלחמת העולם הראשונה על רקע ההרס הפיזי והחברתי של החיים היהודיים המסורתיים במזרח אירופה , תחילת המימוש של המפעל הציוני בארץישראל וההתערות היחסית של בני חברת המהגרים היהודית באמריקה הצפונית בחברה , בלשון ובתרבות הלא יהודיות . רקע זה אפשר פריחה נמרצת של כמה זרמים מודרניסטיים מרכזיים בתרבויות היהודיות הלאומיות שצמחו בארץ–ישראל , בברית המועצות , בפולין הרפובליקאית ובארצות הברית . האקספרסיוניזם והפוטוריזם שירתו את הדימוי העצמי המהפכני של חברת החלוצים בארץ–ישראל ושל מעצבי התרבות היהודית הפרולטרית באירופה . האקספרסיוניזם גם אפשר מתן ביטוי מועצם לתחושת הכאוס , ההרס והאבסורד שנתהוותה בעקבות הרס החברה היהודית באירופה המזרחית , הפוגרומים הנרחבים , תחושת הסכנה הגוברת והולכת ב"מלכות הצלב . " בארצות–הברית ביטא המודרניזם האינטרוספקטיביסטי ( ה"אינזיכיזם ( " את תחושותיהם של בני חברת המהגרים שנפרדו מהחוויה הקהילתית ונעשו בני אדם יחידים , מבודדים , בתוך חברת ההמונים של המטרופולין האמריקני . בשעה זו נולד , בעיקר במזל האקספרסיוניזם , התיאטרון היהודי המודרני ; הופיעו מוזיקה ואמנויות פלסטיות יהודיות , שעיבדו חומרים טונאליים ופולקלוריסטיים יהודיים מסורתיים בהקשר מודרניסטי ; נולד מחול יהודי אשר ניזון הן מן המחול האקספרסיוניסטי הגרמני ( זה הובא לארץ–ישראל על ידי הכוריאוגרפית גרטרוד קראוס ) והן מדגמי תנועה ייחודיים שהתפתחו בקהילות ישראל המסורתיות ( המחול החסידי , המחול התימני . ( אמנם , במשך הזמן , בעיקר החל במחצית השנייה של שנות ה , 30– הסתמנה תופעה של ריסון המודרניזם היהודי בספרות וגם באמנויות האחרות . ריסון זה נבע הן מהליכי הייצוב והגיבוש של החברה היהודית המודרנית בארץ–ישראל במהלך תקופת המנדט הבריטי והן , בעיקר , מעליית הפאשיזם והנאציזם ומהסתמנות הסכנה הקיומית לעם היהודי העלול להיספות במלחמת עולם שנראתה קרבה והולכת . בארץ–ישראל התמצה המהלך המודרניסטי הפוסט–סימבוליסטי של שנות ה , 20– שנולד על רקע אימי המלחמה והפוגרומים וינק את כוחו מן התנופה של חברת החלוצים הנסערת של ימי העלייה השלישית . עכשיו הוא לא הלם חברה שהתארגנה במתכונת של ע M ב מדינה , עברה תהליכי דיפרנציאציה מקצועית וחברתית , ונעשתה בטוחה בכוחה . את מקומו של מהלך זה תפס מודרניזם ניאוסימבוליסטי ( שלונסקי , אלתרמן , לאה גולדברג , יונתן רטוש , ( שנתן ביטוי עקיף ( סמלי , ( אך משום כך גם מעודן ואסתטי יותר , לחוויות הקולקטיביות בתוך שהוא מאשר את זכותה של האמנות להיות "אמנותית" ואת חובתה להגיש לצרכניה הנאה אסתטית . בארצות הברית הסתמנה נסיגה מן האינדיווידואליזם והאקספרימנטליזם המודרניסטיים הקיצוניים לעבר מחויבות יהודית קולקטיבית , שנתגלתה גם בשיבה מסוימת לצורות ולמבעים אמנותיים מסורתיים–שמרניים יותר . אוריינטליזם ויוגנד–שטיל יגאל צלמונה התנועה הציונית היתה זקוקה בתקופת הקונגרסים הציוניים הראשונים ליצירה אמנותית שתבטא את מסריה . היווצרותה של תרבות יהודית חדשה נתפסה כמימוש רכיב מרכזי של החלום הציוני וכחלק מתהליך התגבשותה של זהות יהודית מתחדשת . התחייה הרוחנית הזאת היתה אמורה להיות מבוססת על המורשת הרוחנית של העם , מתוך הדגשת תכניה הלאומיים , ולא האמוניים וההלכתיים דווקא . ההתחברות של היהודי ליופי ולאסתטיקה נתפסה בעיני הוגי דעות ציוניים , כמרטין בובר , כמימושה של המהפכה הציונית . טבעי היה הדבר שמאגר הנושאים של הרנסאנס האמנותי היהודי בשלהי המאה ה19– נשען על נושאים שנתפסו כמייצגי המקורות הלאומיים של העם : סצנות תנ"כיות הנוגעות למשה וליציאת מצרים , או לניצחון המכבים על היוונים ולעצמאות המדינית בתקופת החשמונאים , ובפירוש לא על נושאים הנוגעים למסורת התלמודית , שנתפסה כחלק מהקשר גלותי מיידי . במאגר הזה נכללו מוטיבים המייצגים את ארץ–ישראל ; סמלי תחייה וגאולה אוניברסליים ; סמלים ציוניים ; ודיוקנאות של מנהיגים לאומיים . אפרים משה ליליען ( ר' גם אמנות יהודית במאה ה19– במדור זה ) היה החשוב שבאמנים הציוניים בסוף המאה ה19– ובתחילת המאה ה20– והוא גילם ביצירתו את עיקרי תורת האמנות הציונית ובעצם חיטב אותה בעצמו . הוא שהה במינכן מ1895– והיה ממאיירי כתב העת די יוגנד , בסגנון היוגנד–שטיל . הסגנון הזה , שכונה גם אר–נובו או מודרן–סטיל , היה מבוסס על מוטיבים של צמיחה ופריחה ועל קו מסולסל ומתפתל , שהיה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|