|
|
Page:105
אלפרד דבלין , שאגאל , מודיליאני , בוריס פסטרנק , אוסיפ מאנדלשטאם , סרגיי אייזנשטיין , ארנולד שנברג . ( ואולם התיאור של המודרניזם כמפעל "יהודי" הוא הגזמה גסה ומחוסרת יסוד עובדתי , שמקורה העיקרי באנטישמיות , או בהיפוכה , בשוביניזם יהודי תמים . המודרניזם נבע באורח הגיוני והכרחי מהתפתחותה של תרבות המערב . הוא צמח צמיחה אורגנית מתוך התרבויות הלאומיות הגדולות – של צרפת , אנגליה , רוסיה , גרמניה , ומפלסי דרכו העיקריים לא רק שהיו לא יהודים ( להוציא את המקרה המיוחד של ארנולד שנברג ) אלא גם , לפעמים , אנטישמים ארסיים , כמו עזרא פאונד ות"ס אליוט . ואולם היהודים גילו נטייה חזקה להצטרף לזרמים המודרניסטיים השונים . יש המסבירים ואומרים שהנטייה הזאת באה עקב מצבו של היהודי כ"אחר" בקרב החברות האירופיות הנוצריות , כלא שייך ולא מושרש . קל היה לו להצטרף לתנועה תרבותית שקראה תיגר על המסורות האירופיות המבוססות , אשר ליהודים לא היתה , כביכול , זיקה אליהן . כך נחשבה המוזיקה של שנברג ל"יהודית" הן בזכות הינתקותה מן המסורת הטונאלית , ששורשיה נעוצים במוזיקה הכנסייתית , והן בזכות חתירתה להפשטה הגיונית של ארגון הרצף המוזיקלי ; נטייה שהובנה ( גם אצל שנברג עצמו ) כעולה בקנה אחד עם עקרון ההפשטה המונח ביסוד המונותיאיזם של דת ישראל . מותר להתייחס בספקנות להסברים מעין אלה ולהפנות את תשומת הלב אל חלקם הרב של יהודים גם בתרבות ובאמנות המערביות ה"שמרניות" של מאתיים השנים האחרונות , ואגב כך לכפור לחלוטין בטענה שהיהודים לא הפנימו את מסורותיה התרבותיות של אירופה . אדרבה , לעתים הם כה הפנימו אותן עד שנעשו אירופיים יותר מן האירופים . הרבה יותר משכנע הוא הסבר אחר , המקשר את הזיקה היהודית למודרניזם אל תהליכי החילון המהירים והחריפים במיוחד שהתחוללו בקהילות השונות של יהדות אירופה במאה ה19– ובראשית המאה ה . 20– תהליכים כאלה עברו , כמובן , גם על הקהילות הלא יהודיות . ואולם בעוד שבקהילות האלה הם לא היו כרוכים בהרס החיים החברתיים המסורתיים , אצל היהודים הביא החילון באורח בלתי נמנע להרס כזה . בראשית המאה ה20– מצאו את עצמם יהודי אירופה המזרחית , למשל , בתוך שטף אדיר של תמורה חברתית שהתגלתה באורבניזציה מהירה , בהגירת המונים , בהתרוששות המעמד הבינוני הנמוך , בתחושת חוסר ביטחון קיומי שנגרמה מפוגרומים ורדיפות , וכן בהצטברות גוברת והולכת של תחושת אובדן הזהות הקולקטיבית היהודית , שהיסוד המלכד של האמונה והפולחן הדתיים נשמטו מתחתיה . כל אלה סייעו ביצירתה של אינטליגנציה נסערת , מנותקת ממסורות עבר , משחרת אחר זהות חדשה , ואינטליגנציה זו הולידה מקרבה אינטלקטואלים ואמנים , שלרבים מהם היתה ההכנה הנפשית והתרבותית הדרושה לשם הצטרפות לפלג זה או אחר של המודרניזם . כמובן , מקרב האינטליגנציה הזאת קמו גם האינטלקטואלים והאמנים שחתרו לגיבושה של זהות יהודית לאומית חדשה אם מתוך זיקה לציונות ואם מתוך זיקה לאידיאולוגיות יהודיות לאומיות מודרניות אחרות . אינטלקטואלים ואמנים אלה הביאו את המודרניזם גם אל התרבויות היהודיות הלאומיות המודרניות , והן עשו זאת בשלב מוקדם יחסית , החל בשנותיה הראשונות של המאה ה , 20– כאשר המודרניזם עדיין לא היה זרם שליט בתרבויות האירופיות המרכזיות . המהירות של התהליכים שפוררו את החברה היהודית המסורתית היא המסבירה את ההופעה המוקדמת הזאת של המודרניזם בספרות העברית והיידית החדשות . אמנם , במסגרת החיפוש אחר זהות יהודית לאומית מודרנית , מנותקת מן המסורת הדתית , שהנחה את הספרויות הללו , נתקל הדחף המודרניסטי בכוחות שכנגד , שנבעו הן מן האתוס של התחייה הלאומית ( הציונית והלא ציונית ) והן מן האתוס של המאבק החברתי לשחרור האדם היהודי המושפל והמנוצל . אתוס התחייה קשר את התרבות היהודית הלאומית החדשה ( ובעיקר את זו העברית הציונית ) ברומנטיקה , בזיקתה לאורגני , לטבע ; באמונתה בכוח המהפכני הגלום ביחיד ; בחתירתה לקישור ההווה הלאומי לעבר הרחוק ; ובפרספקטיבה האופטימית שלה ובציפייתה לעתיד טוב יותר . בזמן שכל אלה קישרו את התרבות הלאומית החדשה למודרניזם במובנו הסוציולוגי , הם הרחיקו אותה מן המודרניזם במובנו האסתטי והאמנותי . אתוס המאבק החברתי כיוון את התנועה הלאומית היהודית ( הן העבריתהציונית והן היידישיסטית האנטי–ציונית ) אל הסוציאליזם הבינלאומי , שכרת ברית עם הריאליזם , יריבו של המודרניזם , ואשר קשרים ארעיים שלו עם המודרניזם ( כגון קשריו של לב טרוצקי עם המודרניזם הרוסי ) הוחנקו בעודם באבם . החשיבה הסוציאליסטית המארקסיסטית צריכה היתה לחכות עד לגיבושה של אסכולת פרנקפורט מיסודם של תיאודור אדורנו ומאקס הורקהיימר כדי למצוא גשר תיאורטי ( בעיקר בביקורת המוזיקה של אדורנו ובביקורת הספרות של ואלטר בנימין ) בין הסוציאליזם למודרניזם . מכאן החוקיות שהתגלתה בהופעתו של המודרניזם בתרבות היהודית הלאומית של ראשית המאה ה . 20– היחלשות מסוימת של המתח הציוני או הסוציאליסטי עלתה בקנה אחד עם חדירה של מגמות מודרניסטיות לתרבות ולספרות , בעיקר דקאדנס וסימבוליזם . התרופפותה של הציונות ההרצלאית בעשור הראשון של המאה יצרה את הרקע למגמות המודרניסטיות החלקיות בשירה העברית ( ביאליק הפוסט–רומנטי , יעקב שטיינברג , זלמן שניאור ) ובעיקר בפרוזה ( מיכה יוסף
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|