|
|
Page:91
מפעל הכינוס היה אחד מיסודותיה של התרבות הלאומית שביקשו סופרים , היסטוריונים וחוקרי פולקלור לחדש בארץישראל על יסוד אוצרות הרוח היהודיים שנוצרו בתפוצות . אלא שבמקום טקסטים מן המורשת הלאומית , שביקשו פעילי התרבות הלאומית לכנס , לעבד ולשקע בתוך ההוויה התרבותית שהלכה ונרקמה בארץ , היו הלחנים והמוטיבים המוזיקליים של עדות ישראל השונות מושא האיסוף , המחקר וההחייאה . המוזיקה נתפסה אפוא כחלק מן המורשת התרבותית היהודית שיש לא רק ללקט ולכנס מן המקורות , אלא גם למיין , לשמר ולעבד ברוח הזמן החדש . המוזיקאים הלאומיים ביקשו אפוא לתת למנגינות הישנות לבוש מודרני , כדי שיוכלו להשתלב בעיצוב התרבות הלאומית העתידה . חלוץ מפעל הכינוס הארצישראלי , אברהם צבי אידלסון , לא נמנה עם חברי הקבוצה הרוסית , אך השקפותיו המוזיקליות בימים שבהם החל לאסוף מנגינות יהודיות דמו לאלו של סמינסקי . כמוהו סבר כי את המוזיקה המקורית היהודית ניתן למצוא במזרח . למן שנת 1907 החל לרשום ולהקליט בארץ–ישראל מנגינות שהושרו בעדות השונות . תרומתו הגדולה למפעל הכינוס היתה הקובץ המונומנטלי אוצר נגינות ישראל שראה אור בעשרה כרכים . מפעלי הכינוס המוזיקלי של אנגל ואידלסון נשאו אופי חתרני מובהק מנקודת מבטה של החברה המסורתית : העמדת המנגינות עצמן כעיקר , במקום הטקסט הדתי והריטואל הפולחני הקשור בו , היתה מעשה מובהק של חילון . זאת ועוד : השימוש שעשו כמעט כל האתנומוזיקולוגים הלאומיים במנגינות המסורתיות בתוך הקשר לאומי חילוני חדשני , מתוך החלפת הטקסטים הישנים , ערער את אושיות הפולחן הדתי . כך , למשל , אירע למנגינות חסידיות ממזרח אירופה שהושרו בפי אנשי העלייה השלישית . כמה מן המנגינות הללו הלחין אנגל , שהגיע לארץ בשנת , 1924 ועסק בעת ובעונה אחת בכתיבה אמנותית ובחיבור שירים עממיים – בשני המקרים מתוך שימוש במוטיבים מן המורשת המוזיקלית המזרח אירופית והמזרחית . היה מי שאמר על עוד אחד מן הבולטים שבחבורת המוזיקאים הלאומיים , המלחין יוסף אחרון , כי היה דומה "ליוצר ענק אחר של התרבות היהודית – חיים נחמן ביאליק , המשורר הלאומי , אשר היה לו חלק נכבד בתחיית השפה העברית החדשה . שני אמנים אלה ניחנו ביכולת הטמעה ויצירה מחדש של יסודות עתיקים ללשוננו השימושית ובתזמננו . " לנגד עיניהם של המוזיקאים היהודיים עמדו דוגמאות מרשימות ביותר מן היצירה המוזיקלית האמנותית ברוח לאומית שהתפתחה במחצית השנייה של המאה ה19– ובראשית המאה ה20– בארצות אירופה המרכזית והמזרחית ( סמטנה ודבוז'אק בבוהמיה , ברטוק וקודאי בהונגריה , סיבליוס בפינלנד , וכמובן הדוגמה הרוסית הקרובה אליהם ביותר . ( הדמיון בין הפרויקטים הלאומיים הנזכרים לבין מפעלם של אנגל , סמינסקי , אחרון ושאר עמיתיהם גדול . כך , למשל , היה הפרויקט המוזיקלי של ברטוק וקודאי , שנערך כזכור באותן שנים שבהן פיתח אנגל את השקפתו על המוזיקה הלאומית היהודית , טבוע בחותם מובהק של התנגדות להשפעה הגרמנית . יתרה מזאת , הטענה בדבר שכבות "זרות" מאוחרות שהחביאו את הלחנים הלאומיים האותנטיים היתה אף היא עניין עקרוני ביותר בחיפוש של ברטוק אחרי מאפיינים מוזיקליים ייחודיים לשיר האיכרים ההונגרי . אף הטענה בדבר "חיוניות" היצירה העממית הטהורה , לעומת "האופי הטפילי" של שכבות מוזיקליות זרות שנוספו בהונגריה על ידי הנגנים הצועניים , מוכרת בגרסה היהודית . במקרה היהודי הגיבו אנשי החבורה הפטרבורגית נגד הביקורת האנטישמית הבוטה שהטיח המלחין ריכרד ואגנר במוזיקאים היהודיים , שאינם מסוגלים ליצור מוזיקה אותנטית אלא "יודעים רק לחקות ולהעתיק . " לאמיתו של דבר , הפנימו המוזיקאים היהודיים טענה זו , וקראו ליצור מוזיקה יהודית " לאומית" מתוך מקורותיה , ולא על בסיס המודל המוזיקלי אברהם צבי אידלסון – בשנת 1907 החל לרשום ולהקליט בארץישראל מנגינות שהושרו בעדות השונות . מפעל הכינוס המונומנטלי שלו "אוצר נגינות ישראל" ראה אור בעשרה כרכים
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|