|
|
Page:47
המכריע . מהותה של "השכלה" בעולם היהודי המסורתי התבטאה בעיקר בבקיאות בפרשנות המקרא , בהתמצאות במשנה ובתלמוד ובעיסוק בספרות רבנית , בחיבורי מוסר או במיסטיקה . עולמות הידע האחרים , הכלליים , ההומניסטיים , או החילוניים , אמנם לא היו זרים למלומדים רבים . המהר"ל מפראג ואנשי חוגו הם רק דוגמה אחת לאותו משא ומתן אינטלקטואלי ממושך בין היהדות לבין תורות המדע והפילוסופיה של החברה הנוצרית והמוסלמית , אך רק במחצית השנייה של המאה ה18– נעשה ניסיון נועז לאינטגרציה תרבותית בין העולמות האלה כתוכנית של "נאורות . " הניסיון הזה נקשר בצדק עם שמו של משה מנדלסון . לצד מפעל נתיבות שלום – תרגום התנ"ך לגרמנית וחיבור הביאור העברי לספרות המקרא בצוותא עם תלמידיו ועמיתיו – ( 1783 -1773 ) שהוטמעו בו תפיסות בלשניות ופילוסופיות מודרניות , וספרו ירושלים , ( 1783 ) שהוא מעין כתב הגנה על הדת היהודית מנקודת מבט של הרציונליזם , וכן מאמרים רבים ואיגרות שונות בענייני קהילות יהודיות וזכויותיהן , שבהם מהדהדים רעיונות פדגוגיים ופוליטיים של עידן " האמנסיפציה , " נטל מנדלסון חלק של ממש בשיח הפילוסופי והאסתטי של הנאורות בגרמניה . המסה הביקורתית שחיבר בשיתוף אפרים לסינג על הפילוסופיה של אלכסנדר פופ , חיבורו שיחות על הפילוסופיה , התכתבויותיו עם לסינג ופרידריך ניקולאי על שאלת התיאטרון הטראגי , ה"מכתבים על התחושות" וספרו פיידון ( 1767 ) מוקדשים לשאלות מטפיזיות ולבעיות אסתטיות הנגזרות מן הפילוסופיה הרציונליסטית מבית מדרשם של לייבניץ וכריסטיאן וולף . בחיבוריו של מנדלסון טבועות אמונה אדוקה בהגמוניה של התבונה בתהליכי ההכרה , טענה לבכורה של צורות הרמוניות " יפות" בשירה ובאמנויות , דבקות בהשקפה האופטימית בדבר ה : דמה של המין האנושי וההנחה בדבר הישארות הנפש . משנתו של מנדלסון שייכת היתה אפוא לעולמה של הנאורות המוקדמת . העולם הזה של ערכים ודימויי ידע גלום גם במאמרו של מנדלסון על שאלת הנאורות . תלמידיו של מנדלסון ומשכילים אחרים נטו , לעומתו , להתמודד עם תורתו של עמנואל קאנט , ובעיקר עם חיבורו ביקורת התבונה הטהורה ( 1781 ) המסמן מפנה בתחום המחשבה הפילוסופית המערבית . רבות הן הדוגמאות למרכזיותו של קאנט בקרב חוגי ההשכלה היהודית : מרקוס הרץ , שהתמחה ברפואה ופרסם חיבור מקיף על מדעי הרפואה , ( 1782 ) נודע גם כתלמיד של תורת קאנט וזכה להרצות על שיטתו בחוגי בית בברלין ; מפעלו הביקורתי של קאנט העסיק גם את בנדויד , שנהג לשוחח על משנתו של זה בחוגי הבורגנות המשכילה ; יצחק אייכל , ממייסדי כתב העת העברי המאסף , אף ניסה להשיג לעצמו משרה באוניברסיטה של קאנט בקניגסברג ; איש ההשכלה שאול בן–אשר , בחיבורו לווייתן ( 1792 ) המוקדש לשאלת הדת היהודית , לא רק השיב לספר ירושלים של מנדלסון , אלא כרך בדיוניו גם את הסוגיה בדבר מהות החוק ההכרתי והמוסרי בעקבות קאנט ; והדוגמה המובהקת ביותר לזיקתו של משכיל יהודי לפילוסופיה של קאנט תימצא אולי בחיבורו של מיימון מסה על הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית , ( 1790 ) ובו פרשנות מקורית לשיטת קאנט המסתיימת במסקנות רציונליסטיות רדיקליות . הדיאלוג עם שיטתו הפילוסופית של קאנט אכן היה אחד הדיונים המרכזיים של ההשכלה היהודית בלשון הגרמנית . ואולם לא היה זה המקור היחיד של מפעלי ההשכלה . המשכילים שקדו גם על כתביהם של פילוסופים אחרים , כגון ברוך שפינוזה , ג'ון לוק וז'אן–ז'אק רוסו , והמשיכו לשאוב תכנים וצורות מחשבה ממקורות יהודיים , כגון ספרות הרמב"ם . לעתים רחוקות בלבד יצרה ההשכלה היהודית תובנות פילוסופיות מקוריות , מן הסוג המצוי בכתבי מנדלסון ומיימון . ואולם במפעליה התגלו בכל זאת פרשנויות מורכבות לבעיית המסורת , לשאלת ההתגלות ועוד . למרות ליקוייהן של מקצת הפרשנויות , המזניחות היבטים שונים במקורות היהודיים , הרי הן מעידות על פוריותו של המפגש עם עולמות הדעת של הנאורות . ראיות לאותם מסלולים של אינטגרציה אינטלקטואלית בתרבות ההשכלה היהודית טמונות גם בחיבוריהם האוטוביוגרפיים של אנשיה . כך חיבורו האוטוביוגרפי של ליאופולד צונץ , מהמשתתפים במפעלי "האגודה לתרבות ולמדע היהודים" – ניסיון להעמיד מחקר ביקורתי על אודות היהדות
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|