|
|
Page:39
התפתחותה של הביקורת הספרותית המקצועית הביקורת הספרותית המקצועית , שהחלה להתפתח בשנות ה , 60– הדהימה את הסופרים והקוראים אף יותר מן הרומן בהעיזה לשפוט יצירות ספרות , לאו דווקא לחיוב , בטענות ברורות וחדות , מודגמות היטב ומנוסחות בבהירות . ההתנגדות העזה לה באה בעיקר מקרב בני הדור הספרותי הוותיק , ולא בכדי . הביקורת באה במוצהר לחזק את כל המהלכים החדשים בספרות ( בעיקר את הופעת הרומן ואת השירה הלוחמת נוסח יל " ג . ( ברוח הביקורת הרוסית הרדיקלית בת הזמן נשאו קובנר , פפירנא , אברמוביץ , ' י " י לרנר , מ " ל ליליינבלום ואחרים את דגל האקטואליזם והשירות לחברה . הם דרשו מן הספרות התייחסות ברורה ומיידית לחיים החברתיים בני הזמן ונקיטת עמדות חד משמעיות . אחדים מהם ( כגון פפירנא ) הקדישו תשומת לב להיבט האסתטי והז ' אנרי של היצירה הספרותית . בשנות ה70– וראשית שנות ה80– התרחבה והעמיקה התפיסה האסתטית של הביקורת ונעשתה קריטריון עיקרי בביקורת הקטלנית שמתח המבקר הצעיר דוד פרישמן בסדרת מאמריו " ממסתרי ספרותנו " ( 1880 ) ובמסתו " תוהו ובוהו " . ( 1883 ) פרישמן עתיד היה להתפתח למבקר המרכזי של הספרות בתקופת " התחייה . " חשיבותה העיקרית של הביקורת נתגלתה לאו דווקא בשיפוטים ובהערכות ספציפיים , שהיו לעתים קרובות מוטעים , אלא בעצם הרמה החדשה של המודעות הספרותית העצמית . הופעתה סימנה שלב מתקדם בתהליך המודרניזציה של התרבות ; ובני הדור נתקלו בה גם כשנדדה ממקומה הטבעי והשתלבה בז ' אנרים אחרים , ובייחוד ברומן , שלעתים תכופות מנהלים בו הגיבורים דיאלוגים ביקורתיים מתמשכים , או שהמספר משלב בו מסות ביקורת קצרות וארוכות . בביקורת הספרותית הגיעה ספרות ההשכלה לעידן חשבון הנפש הנוקב שלה , שהכין את חתימתה ואת הופעתה של פואטיקה חדשה , שיצאה מנקודות מוצא שונות מאלו שלה . בביקורת זו הסתמנה ההערכה שדרוש שינוי מהותי במהלכיה האמנותיים והרעיוניים של הספרות . השינוי היה עתיד להתחולל רק בשנות ה90– של המאה ובראשית המאה ה . 20– ז'אנר נוסף שהגיע בתקופה הנדונה לשיא פיתוחו והכין את הופעתה של ספרות "התחייה" היה הז'אנר הפובליציסטי . זה היה , כמובן , ז'אנר ותיק , ועם זאת הוא הגיע למלוא תנופתו רק עתה , וחדר לכל הז'אנרים החשובים האחרים – השיר הלירי והפואמתי , הרומן , ביקורת הספרות – והשתתף בעיצוב היצירות שנכתבו במסגרותיהם . כדי להבין את חשיבותו ומרכזיותו של ז'אנר זה בספרות התקופה ובאלו שבאו לאחריה ( בשעה שגדולי הסופרים – אחד העם , ברדיצ'בסקי , ברנר , אורי צבי גרינברג , נתן אלתרמן – נתנו לו מחילם , ( עלינו לשחרר את הדימוי שלו בעינינו מן המגבלות של המאמר העיתונאי המוכר לנו כיום . הכתיבה הפובליציסטית בתקופה ההיא , אף שעסקה בעניינים דחופים העומדים על הפרק והמשפיעים על חיי הקהילה הלאומית , נטתה יותר ויותר לעסוק בהם מתוך הצגתם לאורה של חשיבה עקרונית רחבת אופקים , שתכופות נתלווה לה ידע היסטורי וספרותי רב . מגמה זו הגיעה לביטוי כבר בגליציה , אך מצאה את ביטויה הקלאסי הראשון בכתביו של מי שנחשב לאבי ספרות ההשכלה באוקראינה , יצחק בר לוינזון ( ריב"ל , ( שעסק גם בסאטירה אנטי–חסידית וגם בחוכמת ישראל ובאפולוגטיקה מול ביקורת הנצרות על היהדות , אך פנה בספרו העיקרי , תעודה בישראל , ( 1824 ) לניסיונה של ההשכלה להביא שינויים בחיי העם היהודי . הוא ניסח מחדש את כלל תוכניתה התרבותית והמעשית של ההשכלה בניסיון עקיב להוכיח שכל מאווייה לגיטימיים מבחינה יהודית–היסטורית ומבוססים על תקדימים נורמטיביים בהיסטוריה של החברה והדת . עליית הטמפרטורה של המאבק המשכילי מאמצע שנות ה50– של המאה העניקה לז ' אנר תנופה חסרת תקדים . מצד אחד , פנתה הפובליציסטיקה העברית מן החסידות אל יריבתה , הסמכות הרבנית–ההלכתית . המשכילים לא יכלו עוד להתעלם מן העובדה שסמכות זאת היתה מלכתחילה המכשול העיקרי בדרך לשינוי תרבות החיים היהודית . כך , בשלב זה , נתבעו המשכילים למיצוי המסקנות שהשתמעו מן התוכנית היסודית של יוצרי הספרות העברית החדשה : להעתיק את נקודת הכובד של ההנהגה הלאומית הרוחנית מן הסמכות ההלכית לסמכותה של הספרות המבטאה את התודעה המודרנית . יתר על כן , בעוד שעד כה ניסתה הספרות שלא לפגוע ברבנות בתחום סמכותה ה ' לגיטימי , ' ההלכה עצמה , עתה היא באה בתביעות יצחק בר לוינזון ( ריב"ל ) – גם סאטירה אנטי-חסידית וגם אפולוגטיקה מול ביקורת הנצרות על היהדות
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|