|
|
Page:38
האודסאי של , 1871 יצר פנורמה רחבה ביותר של החיים היהודיים בני הזמן . ואולם פריסת התמונה החברתית הביקורתית הרחבה ביטאה רק אחת מהמגמות שהנחו אותו . הרומנים שלו אמנם התבססו על דגם סיפור האינטריגה , והעמידו במרכזם את סיפור האהבה על נפתוליו ומבוכיו . אולם סמולנסקין היה בעל רגישות שונה לחלוטין מזו של מאפו . הנושא הארוטי ההטרוסקסואלי עורר בו עניין מועט . הרגישויות האותנטיות שלו באו לביטוי מלא כשעסק באדם הבודד המושלך אל לב עולם עוין , שלא היה בכוחו למצוא לו בו את מקומו . אדם זה מכשיל עצמו פעמים רבות במעשים של חוסר זהירות וחוסר תבונה , הוא דמות עקורה , טראגית , "תלושה . " יכולת הקשר הרגשי שלו עם הזולת מכוונת בעיקר לעבר דמות של אח או ידיד–נפש – שיש שגורלו טראגי אף יותר מזה של הגיבור , ויש שהוא מציג לעומתו דוגמה בלתי מושגת של יציבות . בעולמו הנפשי של סמולנסקין ידידות גברים וקשרי אחאות ( גם בין אח לאחותו ) הם בעלי משקל רב הרבה יותר מקשרי אהבה מקובלים בין בני המינים . סימנים של קשרים אלה הוא שאינם ניתנים למיצוי שיש בו מרגוע . הקשרים האחאיים ניתקים שוב ושוב בכוח הסחף של החיים , או שהם מציגים לפני הגיבור מודלים של תשוקה אסורה ( כגון תשוקת אח לאחותו . ( מכאן , מתחושת קיום טראגית זו , נובע כוחם הגדול של הרומנים , המחפה , בטובים שבהם , על פגמי הרישול המבני והאריכות המייגעת . ש"י אברמוביץ' ( הידוע יותר בשם הגיבור העיקרי של סיפוריו "מנדלי מוכר–ספרים , ( " אף שהעביר מאמצע שנות ה60– את פעולתו כמספר מן העברית ליידיש , תרם לספרות ההשכלה העברית רומן חשוב , האבות והבנים , ( 1868-1862 ) שבו העתיק את המוקד ההגותי של הז'אנר מן הצמד הארוטי מזה , ומן היחיד מול הקהילה העוינת מזה , ומיקם אותו בעימות בין דורות . העימות עובד ברומן בשני הקשרים : ההקשר הביולוגי , המודגש בסדרה של תיאורי טבע מרהיבים המדגישים את הקשר בין חיי האדם לחילופי העונות , והמציגים את האהבה האנושית כחלק ממעשה הקינון והפריון של בעלי החיים ; לצד הקשר זה ובמתואם איתו נפרש ההקשר ההיסטורי המסביר תמורה בחברה לא במונחים של מלחמת בני אור בבני חושך אלא במונחים של תחלופת דורות ושינוי הזמנים . ראובן אשר ברודס היה הרומניסטן המשכיל שקרב קרבה מ FP ית לריאליזם האמנותי . יצירתו העיקרית , הדת והחיים , ( 1877 ) היא אפוס שהוי ומתון , שבו בוחנת ההשכלה , בהעמקה וללא רגשת יתר , את מאבקה בממסד הרבני הליטאי ( הגיבור הראשי מבוסס על דמותו של מ"ל ליליינבלום בתקופת המאבק הסוערת שלו . ( המחבר מפגין בה הבנה גם לעמדותיו של הצד הרבני האנטי–משכילי בסכסוך . בעיצוב הדמויות – הן של המשכילים והן של יריביהם – שולט האפיקן האובייקטיבי המתרחק מפאתוס ומהגזמה . לצד הרומן פיתחה הסיפורת בתקופה זו גם את ז'אנר הסיפור הקצר והנובלה . במרבית הסיפורים עולה הקיצור בקנה אחד עם העמדת העלילה על אנקדוטה קומית בעלת פואנטה , או על רגע של "התוודעות" מבדחת . מי שהשתמש בטופס זה בדרך מהוקצעת יותר מאחרים היה המספר מרדכי דוד ברנדשטטר , שהיה אולי היחיד שהתמקד בז'אנר הסיפור הקצר . יל"ג השתמש בטופס בדרך מורחבת יותר ומילא אותו תכנים עשירים ומגוונים יותר הן של ביקורת חברתית והן של הבחנות במגבלות הקיומיות של היחיד . סגנון הפרוזה שלו , שהניב הכמו–מקראי מעורב בו בלשונות מאוחרות , ובעיקר בארמית תלמודית , כבר קרוב מאוד לסגנון העברי ה"סינתטי" שיפתח ש"י אברמוביץ' כשיחזור ליצירה בלטריסטית בעברית במחצית השנייה של שנות ה . 80– יוצרים אחרים פיתחו סיפור קצר בעל פואנטה טראגית ( כך סמולנסקין ב"יללת הרוח ( " או אירונית ( כגון בסיפורים הקצרים שהחל דוד פרישמן לפרסם בסוף שנות ה70– ובראשית שנות ה . ( 80– פרץ סמולנסקין – הרומניסטן העיקרי שבא לאחר מאפו . סופר סעור נפש ובעל כוח עבודה כביר
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|