|
|
Page:33
שעדיין לא באה על חשבון המגע ההדוק עם התרבות הגרמנית וספרותה . הפעילות במסגרת החברה היהודית ה"מתנגדית" הליטאית הביאה , לפחות בשלב מוקדם זה של התפתחות המרכז הליטאי , לריכוך מסוים בעמדותיה של ספרות ההשכלה . תנועת ההשכלה וספרותה , אשר בשום פנים ואופן לא ראו בעצמן יוצאות נגד דת ישראל וההלכה הרבנית , נטו מראשיתן לראות ביהדות הרבנית בעלת ברית אפשרית . שעה שהחסידות על מורשתה הקבלית–המיסטית לא עלתה בקנה אחד עם הרציונליזם המשכילי והוגדרה מראש , בספרות ההשכלה , אויב שאין להתפשר עמו , היהדות התורנית השכלתנית לא הוגדרה – עד לשנות ה60– של המאה ה – 19– אויב כזה . חבורת ה"ברלינאים" שהתלקטה בווילנה עסקה במחקרי לשון ובפירושי מקראות , השתעשעה באיסוף מליצות , וכתבה ספרים שהיו יכולים להתקבל גם על לבם של מי שלא היו משכילים מובהקים , כגון ספריו של מרדכי אהרן גינצבורג על גילוי אמריקה ( 1824 ) ועל מלחמות נפוליון ברוסיה והמשכן במלחמת " ברית הקודש" בצרפת עד לחיסולו של משטר נפוליון ( 1846 , 1843 ) וספריו של קלמן שולמן על ארץ–ישראל ( הליכות קדם , ; 1854 שולמית , . ( 1854 רבים בקרבם , כגון שמואל יוסף פין , עורך הכרמל , פעלו ללא ליאות למציאת שביל הביניים המאחד את ההשכלה עם המסורת . הדמות הבולטת בקרב החבורה הזאת היה המשורר אד"ם הכהן לבנזון , ושירתו חושפת את הנסיגה המסוימת שנסוגה ספרות ההשכלה העברית בשלב הזה לעומת הספרות בגליציה . אד"ם הכהן החזיר את השירה במידה מסוימת לכובד הניאו–קלאסי של ימי וייזל . הוא אמנם לא ניסה את כוחו ביצירת אפוס מקראי דידקטי ( אך ביקש , לעומת זאת , להמשיך את מסורת הדרמה האלגורית , כגון באמת ואמונה , . ( 1867 עיקר תרומתו ( בספרו העיקרי : שירי שפת קודש , ( 1842 היה ביצירת ליריקה עברית ניאו–קלאסית כבדה , עמוסת הכללות , עוסקת בנושאים אוניברסליים על–אישיים ועלזמניים : החמלה , התמורה , הנעורים , הזיקנה , המוות , אך לא נעדרת הדר ויכולת הבעה . אם מצויות בשירה העברית אודות ואלגיות ניאו–קלאסיות אופייניות הרי אלו של אד"ם הכהן הן מן הבולטות בהן . ואולם מתחת לפני השטח המכובדים–האפרוריים והמשוממים כלשהו של הספרות העברית ה"ליטאית" הזאת , שמצאה את ביטויה הציבורי העיקרי בשירי הזדמנות וחנופה שנכתבו לכבוד מבקרים נכבדים ומאורעות חגיגיים או פטירות של ידועי שם ( המומחה העיקרי בז'אנר זה היה אד"ם הכהן , אך כמעט כל משוררי הזמן שלחו ידם בו , ( התרחשו התפתחויות חיוניות , שהבטיחו את רענון הספרות . מרדכי אהרן גינצבורג פרסם במאסף ספרותי ושמו דביר ( 1844 ) פרקים מתוך אוטוביוגרפיה ושמה אביעזר . היה זה חיבור ראשון בעברית שנכתב במסורת הוידויים של ז'אן–ז'אק רוסו , שהמשכה העיקרי עד כה בתרבות היהודית היה האוטוביוגרפיה של הפילוסוף היהודי שלמה מיימון . שום דבר שפורסם עד אז במסגרת ספרות ההשכלה העברית אינו מכין אותנו לישירות ולכנות המדהימות של חיבור זה . גינצבורג העלה כאן לא רק חוויות ילדות ותיאור ביקורתי של החינוך המסורתי שקיבל , אלא גם סיפור מזעזע , אך לא בלתי אופייני , על חייו כנער חלש ולא מפותח שהושלך בבת אחת מן הביטחון של בית הוריו למיטת כלולות שבה ציפתה נערה בשלה לגבר כהלכתו . החיים בין הגיהינום של מיטת הכלולות והאימפוטנציה המבישה שהתגלתה בה לבין הורי האישה המצותתים מאחורי הכותל בציפייה חסרת סבלנות להיריון ולנכדים , נמסרים כאן באמינות ובפירוט ללא כל בושה . כמוהם גם פרשת הדיכאון הניהיליסטי שבו שקע הנער , ושממנו ניצל רק בזכות החסות האבהית של רופא משכיל , שהחזירו בהדרגה לשיווי משקל נפשי וגופני . חשיפה כזו של חיי הגוף והנפש לא נמצא פעם נוספת בספרות ההשכלה . לאביעזר נודעה השפעה רבה על ספרות זו לא רק בתחום הז'אנר האוטוביוגרפי ( שפותח על ידי שד"ל , מ"ל ליליינבלום , יל"ג ואחרים , ( אלא אד"ם הכהן לבנזון – הדמות הבולטת בחבורת הסופרים העברים בווילנה . החזיר את השירה העברית לכובד הניאו-קלאסי
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|