|
|
Page:26
הלאומי היחיד שבו "יד זרים מאז לא חלה" ( אד"ם הכהן . ( הספרות העברית המשכילית היתה מראשיתה , כפי שקבע ליליינבלום , ספרות לאומית מובהקת , והשימוש בלשון הלאומית זיכה אותה במעמד של "הצופה לבית ישראל" ( כשם סדרת הסאטירות של יצחק ארטר , ( מעין מוסד הבא לתבוע לעצמו מעמד של הנהגה לאומית . בכך באה הספרות לדחות ממעמד ההנהגה את העילית הרבנית לא מתוך כפירה בסמכותה בתחום ההלכה , שעד לאמצע המחצית השנייה של המאה ה19– לא כפרה בה הספרות ( כשם שלא ביטאה עד אז כפירה דתית עקרונית , ( אלא מתוך ההנחה , שסיגול החיים היהודיים למציאות המודרנית מחייב הפרדת ההכרעה בענייני החיים הלאומיים מן ההכרעה הטכנית בתחומה של ההלכה , שרק אותה יש להותיר בידי הרבנים . בענייני חינוך , בריאות , כלכלה , מחשבה בכל תחומי הדעת ומימוש הפוטנציאל הרגשי החיובי הגלום באדם היהודי באשר הוא אדם תדון ותכריע הספרות , שהיא מעין תחליף מודרני לנבואה המקראית . תחליף המבוסס לא על התגלות ומגע ישיר עם האל , אלא על הפעלת ההיגיון בתחומים הראויים לו . גם בתחום הזה של שליחות לאומית נתחייבה הספרות להפעיל לא רק חשיבה ציבורית אלא גם כתיבה אמוטיבית שירית , המסוגלת לעורר את הרגש הלאומי , את הקשר הנפשי עם העבר המקראי , ואת תחושת העצמאות הלאומית המגולמת בלשון העברית השירית בטוהרתה . עם הופעתו של המאסף בשנת 1784 החל למעשה מסעה ההיסטורי של ספרות ההשכלה העברית . מסע זה נמשך כמעט מאה שנים , ובמקרים רבים גם לאחר מכן . במהלכו עברו על הספרות טלטולים רבים והתחוללו בה שינויים מרחיקי לכת . עם זאת היא נשארה נאמנה לחמישה מרכיבי יסוד : א ) הספרות נכתבת בלשון העברית , שנתפסה גם כלשון לאומית , המקשרת את הספרות החדשה עם העבר הלאומי , וגם ככלי קומוניקציה המסוגל לבטא ולשרת את כל צרכיו של האדם היהודי המודרני , לרבות אלה שאינם קשורים בתפקידה של הלשון כ " לשון קודש , " היינו , לשון התורה והתפילה ( המשכילים אינם כופרים בתפקידה זה של השפה , אלא מוסיפים עליו . ( ב ) הספרות באה להפיץ את רעיונות ההומניזם והרציונליזם ולעורר את האדם היהודי למיצוי הפוטנציאל האנושי הגלום בו . זהו הפן האוניברסליסטי שלה , שאינו אמור לעמוד בסתירה לפן הלאומי . ג ) הפן האחרון מתמצה בהגדרת אופייה וייעודה של הספרות כ " הצופה לבית ישראל " הממונה על תקנת האומה ועל הכוונתה בנתיבי החיים החדשים , שהזמנים המודרניים פותחים לפניה . הגדרה עצמית זו מעמידה את הספרות בעמדת עימות עם הנהגות לאומיות מתחרות , כגון ההנהגה הרבנית–ההלכתית ההיסטורית או ההנהגה הרוחנית החסידית , שהיתה במובנים רבים מודרנית ומהפכנית לא פחות מההנהגה של הספרות המבוססת על עקרונות רציונליים . ד ) הספרות נענית לצורך בהקניית השכלה לציבור קורא העברית ולחשיפתו למקצועות הדעת השונים המקובלים בעולם המודרני , החל בגיאוגרפיה ובהיסטוריה , שלהן מייחסת ספרות ההשכלה חשיבות מיוחדת משום שיש בהן כדי להוציא את קוראי הספרות מסתמיות , מיסטיפיקציה ופרובינציאליות ולהורות להם את מקומם הריאלי במרחב ובזמן . הידע ההיסטורי דרוש גם לשם חיזוק הקשר עם העבר הלאומי . לאלה הוסיפה ההשכלה את כל מדעי הטבע ואת הפילוסופיה ולימוד הלשונות והספרויות . ה ) הספרות מצווה על פיתוח עולם הרגש של האדם היהודי באמצעים אסתטיים . לשם כך היא רואה בעצמה מחויבת לפתח בעברית , ובמסגרת מגבלות התרבות היהודית , את המבע השירי האמוטיבי כפי שהוא נהוג בספרויות האירופיות המודרניות , ליצור אקוויוולנטים עבריים לז ' אנרים , לתמ % ת , למבנים ולצורות המקובלים בספרות אירופה . חמישה עקרונות אלה עמדו לעיני כל " נותני הטון " בספרות ההשכלה העברית לאורך כל יצחק ארטר – הספרות המשכילית היתה מראשיתה ספרות לאומית מובהקת וראתה עצמה בתפקיד "הצופה לבית ישראל , " כשם ספרו של ארטר
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|