|
|
Page:18
להבינן נכונה . על דעתם של א"נ גנסין , אברהם בן–יצחק או גבריאל פרייל לא היתה עולה הטענה ש'דחיקתם' מפני מנדלי , ביאליק , ברנר , אורי צבי גרינברג או אלתרמן היא בבחינת מעשה–עוול ספרותי , ושיש להזיזם מן השוליים למרכז כדי שיוצבו בו 'במקום' היוצרים הנורמטיביים האלה . אדרבה , המשוררים ה'שוליים' שהוזכרו בחרו , כאמור , בכוונת מכוון את המקום השולי שלהם וניצלו אותו במסגרת של אסטרטגיה ספרותית מקובלת או של דינמיקה עימותית רבת תקדימים ובעלת 'הכשר' מלא . חוסר הבנה של עובדה זו הביא לשיבוש בפרשנות החיובית של שירת המשוררים השוליים , שהיה חמור אף יותר מן השיבוש שבפרשנות השלילית של שירת המשוררים הלאומיים . ואולם התפתחות זו , שהסתמנה בעיקר בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה , כמו נבלמה בשנות ה – 70– בלימה שגם היה לה ביטוי אסתטי–ז'אנרי מובהק : המרת הפרימאט של הליריקה והביקורת בספרות הישראלית המוקדמת בפרימאט הפרוזה הסיפורית בספרות הישראלית המאוחרת ממנה . זו האחרונה , בכל החידוש שבה , נראתה קרובה לא רק לסיפורת הפסיכולוגית של המחצית הראשונה של המאה ה20– אלא גם לנורמה של 'הצופה לבית ישראל' בקבלתה עליה את הבחינה של מצב הנפש הלאומית שהומחש , כמובן , בבעיות הנפש של הפרט הייצוגי . קשה שלא לראות כיצד נורמה זו השפיעה על הסיפורת המוקדמת של א"ב יהושע , עמוס עוז ויהושע קנז וכיצד השתתפה בעיצובן של יצירות המופת של הסיפורת הישראלית , כגון ימי צקלג מאת ס' יזהר , זכרון דברים מאת יעקב שבתאי ו"חדר" מאת יובל שמעוני . בה בעת פיתחה הספרות דווקא בעידן הישראלי השני שלה ( מאמצע שנות ה ( 70– תכונות אחרות , הקובעות חיץ ברור בינה לבין הספרות העברית של העידן הציוני , ובראשן התכונה של ביזור הסמכות המ F עית או הסיפורית או יצירת מוקדי כוח רבים ושונים של סמכות כאמצעי לוויתור על רציונל מלכד ואחדותי של המבע הספרותי , ובעיקר ויתור על הזיקה הדיאלקטית לנרטיב לאומי מרכזי . עלייתם של נרטיבים אתניים ותרבותיים שונים , יצירת סיפורת ראשומונית , פוליפונית ובה בעת נטולת קול סמכותי מחייב , הקבילה להתפתחויות חברתיות ופוליטיות , שהרחיקו את החברה הישראלית ואת תרבותה מאלו של תקופת היישוב . מבחינה זו נראית הספרות של שנות ה50– וה , 60– למרות כפירתה האקזיסטנציאליסטית בנורמה של מורה דרך לאומי , קרובה לספרות העידן הציוני ( בייחוד בשלבו המודרניסטי ) הרבה יותר משקרובה אליו הספרות המאוחרת יותר , העומדת בסימן הביזור והיחסיות הפוסט–מודרניסטיים . התפתחויות מאוחרות יותר – ובתוכן עלייה מחודשת של פרימאט השירה הלירית לעומת זה של הפרוזה הפסיכולוגית – מסבכות את התמונה ופותחות בה אפשרויות חדשות . בעניין זה מתנהלים בספרות הישראלית מאבקים גלויים וסמויים , נמשכים והולכים , לא רק במסגרת העימות בין הישראליות לתרבות התחייה הציונית , אלא גם בתוך התרבות הישראלית עצמה . עדיין מוקדם מדי לקבוע שהספרות הישראלית התנתקה סופית מן הספרות העברית החדשה שקדמה לה , ונעשתה לתופעה ספרותית מיוחדת לעצמה . ואולם ייתכן כי התנתקות כזאת אכן צפויה . היא תתרחש במידה שהספרות תיטוש לחלוטין את התפיסה שלה את עצמה כגורם פעיל בהכוונה הרוחנית של הקולקטיב הלאומי ובעשיית חשבון הנפש ההיסטורי שלו . ס' יזהר – קבלת הלשון המדוברת כבסיס לכתיבה ספרותית
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|