|
|
Page:13
המתח לכלל הכרעה . ביצירותיהם של כמה מגדולי הסופרים ( ביאליק , ברדיצ'בסקי , ברנר , אורי צבי גרינברג , נתן אלתרמן ) המאבק נמשך והביא להופעתה של נורמה שקבעה את תהליכי הקאנוניזציה של הספרות : יוצר שהוכיח את עצמו מעל לכל ספק כמי שמסוגל להפעיל את הלשון העברית בתוקף ריגושיאסתטי רב , יוכר כיוצר עברי מרכזי , במידה שיצירתו תביא עמה גם מסר חינוכי מעמיק . נורמה זו מסבירה את מרכזיותם של מנדלי וח"נ ביאליק כשני היוצרים המופתיים של התקופה , כשם שהיא מסבירה את הוויכוחים על ערכה של יצירת ברנר , אשר היו שלא מצאו בה גיבוי אסתטי מספיק לתוכן ה'פובליציסטי – ' הדיוני . הנורמה השלישית היתה נורמת האחריות היהודית וההזדהות עם ההיסטוריה היהודית , או נורמת 'הצופה לבית ישראל , ' שכבר תוארה . הומניזציה ואסתטיזציה של החיים היהודיים לא יכלו כשהן לעצמן להבטיח גם את ייחודם הלאומי , שהספרות היתה מופקדת על שימורו ועל עדכונו בהתאם למצבו של העם היהודי בזמנים החדשים . אדרבה , הללו יכלו למשוך את הספרות לכיוון ההינתקות מן ההמשכיות ההיסטורית של חיי הלאום ולאו דווקא לעדכונה ולרענונה של המשכיות זו . כך נקבעו ביצירתם של מרבית היוצרים הבולטים של הספרות העברית החדשה המגמות ההומניסטית והאסתטית בבסיסה של פירמידה הייררכית שבחלקה העלי שלטה הנורמה הלאומית . זו השפיעה השפעה מכרעת על ראשי המדברים בספרות , מיל"ג עד ביאליק ועד אורי צבי גרינברג ואלתרמן , ממנדלי עד ברדיצ'בסקי וברנר ועד עגנון והזז . פעלו בספרות גם מגמות של התרחקות מן הנורמה הלאומית לעבר מבע אינדיווידואלי של היחיד , ומגמות אלו אף ג F ברציונליזציות אסתטיות ( כגון בביקורתו של דוד פרישמן ;( ואולם עד לעידן הישראלי הן לא הפרו את ההייררכיה , שהעמידה את שירת ביאליק במרכז ואת שירת יעקב שטיינברג בשוליים ; את הסיפורת של ברנר במרכז ואת זו של גנסין בשוליים ; את המחווה הנבואית בשירת אורי צבי גרינברג במרכז ואת שירת הנכאים האישית של דוד פוגל בשוליים . היוצרים ה'אינדיווידואליסטיים' עצמם קיבלו הייררכיה זו ואף הקימו על בסיסה את האסטרטגיה ה 2 ריפרית שלהם , שללא הבנתה לא יובן מפעלם הספרותי ; אסטרטגיה של שוליים מודעים לעצמם , מאשרים את קיומם הן על ידי קבלת המרכזיות של המרכז המובן מאליו והמקובל על הכול ( כפי שקיבל , למשל , אברהם בן–יצחק את מרכזיותו המובנת מאליה של ביאליק ) והן על ידי התעמתות ישירה או עקיפה איתו . כך ניצלו היוצרים הפחות מרכזיים ( יעקב שטיינברג , פיכמן , גנסין , בן–יצחק , פוגל , פומרנץ , פרייל , נח שטרן , ל"א אריאלי , יצחק שנהר ורבים אחרים ) את האפשרויות האסטרטגיות השמורות לעומד מן הצד או לניצב בשוליים כדי לאתגר את המרכז ולעצב באמצעות העימות איתו רגישויות ספרותיות חדשות . רק בעידן הישראלי הוחלפה האסטרטגיה הזאת בטענה שהשולי הוא העיקר , ושהמרכז ( אלתרמן ) הינו , למעשה , ריק מתוכן אנושי מוחשי . הנורמה הרביעית היתה זו של הבחירה בלשון העברית עצמה , אשר עד להתבססותו של היישוב היהודי החדש בארץישראל לא היתה כלל וכלל הלשון הטבעית של התרבות היהודית ( לרבות זו הציונית ) החדשה . ניתן היה לחשוב על הקמתה של תרבות כזו בלשונות לעז , שנהפכו גם ללשונות היהודים במהלך ההתאקלמות של עם ישראל באירופה הליברלית המודרנית ולאחר מכן באמריקה הצפונית . ואכן , נוצרו ספרויות יהודיות בגרמנית , ברוסית , ובשלב מאוחר יותר גם באנגלית ובצרפתית . ניתן , כמובן , גם לטעון שהתרבות והספרות האותנטיות של היהודים האשכנזיים במזרח אירופה צריכות להיווצר בלשון המדוברת של אותם יהודים , יידיש , שרק בה כביכול יימצא הביטוי הישיר והמלא למציאות החיים האנושיים והיהודיים בני הזמן . כידוע , נוצרה מאמצע המאה ה19– ספרות יידיש מודרנית , ובראשית המאה ה20– אף התגבשה אינטליגנציה יהודית לאומית יידישיסטית , שהכריזה על היידיש לשון לאומית לפחות שוות ערך לעברית . ואולם יוצרי הספרות העברית החדשה , גם כששיתפו עצמם כיוצרים כפולי–לשון ביצירתה של ספרות יידיש , זיהו , כאמור , בזיקה ללשון העברית את עיקר הזהות הלאומית ההיסטורית שלהם . האידיאולוגים העיקריים של העב H י ת , כגון אחד העם , חזו את שקיעתה ההכרחית של לשון היידיש ותרבותה במהלך ההתאקלמות של העם היהודי בעולם המודרני . אחרים ( בעיקר סופרי ארץ–ישראל החלוציים ) זיהו בעברית את העיקרון המהפכני , התובע את שינוי המציאות היהודית מעיקרה מתוך האחזתה בשורש הלאומי העתיק שלה . העברית גנזה בתוכה , גם בעידן הפרה–ציוני , את הפוטנציה של העצמאות והריבונות הייחודיות , שלא היה אפשר לקשרן ביידיש או בלשונות לעז . למעשה , ראוי לראות את הבחירה בעברית במסגרת החשיבה על תהליכי ה F נייה של ספרות לאומית , כפי שמקובל להציגם כיום . תהליכים אלה כרוכים תדיר בניסיונות של יצירת 'מסורת גדולה , ' אחדותית כביכול , של ספרות העבר או של עיקרה הקאנוני , מזה , ותהליכים של הדרה או דחיקה לשוליים של כל מה שאינו עולה בקנה אחד עם תפיסת המסורת , מזה . הסופרים היהודיים החדשים , שבחרו בעברית לשפת התרבות היהודית המודרנית וראו בעצמם את ממשיכיה של מסורת ספרותית שראשיתה במקרא , החילו את תהליכי ההדרה לא רק על פי קריטריונים אידיאיים ואסתטיים , אלא גם על פי הלשון עצמה : מה ששייך למסורת הספרותית הלאומית הוא מה שנכתב עברית . משום כך מה שיישמר בזיכרון הלאומי הוא , כפי שקבע
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|