|
|
Page:12
היחידה' מן העצמאות העברית הקדמונית ולכן גם כתמצית העצמאות היהודית הלאומית בהווה . משום כך הכתיבה בה מקנה לסופר מעמד של מורה דרך לאומי , מחברת את כתיבתו עם הסמכות של הנבואה המקראית ומפקידה אותו על בדיקת האופציות של העתיד הלאומי ; כל זאת הרבה לפני הופעת הציונות וללא קשר ישיר עמה . תפיסה עצמית זאת של הספרות לא הוצדקה , כמובן , בהשפעה האמיתית שהיתה לה על המוני העם , אשר רובם לא קראוה ולא שמעו את לשונה . מלכתחילה היה הבסיס האנושי של הספרות מצומצם ביותר ( כמה אלפי קוראים , ( ועיקרו גויס מקרב יוצאי החינוך היהודי המסורתי בשלב הראשון שבין חריגה מעולם המסורת להתאקלמות מלאה בתרבות הסביבה הלא יהודית . מסיבה זו קמלו , על פי התזה של שמעון הלקין , מרכזי היצירה העברית באותם קיבוצים יהודיים ( כגון אלה שבגרמניה ובאוסטריה ) שבהם המעבר מעולמה של המסורת להתאקלמות בדרגות ובמידות שונות בשפת המדינה ובתרבותה היה מהיר יחסית . לעומת זאת הם השתרשו לתקופה ממושכת במרכזים ( כגון ליטא ואוקראינה ) שבהם נתקל מעבר זה בקשיים מתמשכים . לאחר מכן , בשנות ה50– של המאה ה , 19– גדל מספר קוראיה של הספרות והגיע לכמאה אלף ; זאת בעקבות ההתמשכלות החלקית או המתונה של חוגים גדלים והולכים בקרב יהדות מזרח אירופה ובעיקר בזכות עלייתה של הלאומיות היהודית המודרנית בכללה ושל תנועות חיבת ציון והציונות המדינית בפרט . למשך ארבעים או חמישים שנה נקבע קשר בין גורלה הציבורי של הציונות לבין רוחב הבסיס האנושי של הספרות העברית . בראשית המאה ה20– שב בסיס זה והצטמצם – בעקבות ההתבוללות , הנהירה של הנוער היהודי לתנועות הסוציאליסטיות ופריחתן של תרבות וספרות מודרניות בלשון יידיש . בעיצומו של עידן התחייה הביאליקאי הצטמק מספר הקוראים העבריים לאלפים אחדים , ואפילו כתב העת העיקרי של התקופה , הירחון השילוח מיסודו של אחד העם , עמד בפני סגירה . אחר כך , בעקבות מלחמת העולם הראשונה , הצהרת בלפור , העלייה השלישית וייסוד מרכז של חיים יהודיים מודרניים בארץ–ישראל בחסות המנדט הבריטי , התרבו קוראי הספרות העברית במהירות . עם זאת , במשך כל תולדותיה של הספרות החדשה , לפחות עד לעידן הישראלי שלה , לא מנע מיעוט הקוראים ממנה את ההסתמכות על ההנחה שהיא–היא המבטאת את האינטרס של הקולקטיב הלאומי והמשמשת מעבדה לבחינת ענייניו וכיווני התפתחותו הרצויים והלא רצויים . לעובדה זו היתה השפעה מכרעת על עיצובה של הספרות , על נושאיה , הז ' אנרים שבהם היא מצאה את ביטוייה העיקריים , וכן , כאמור , על דרך השימוש שלה בשפה העברית . מאבק בין נורמות על פי הבנה זו ניתן לתאר את הספרות העברית החדשה , כפי שהגיעה למודעותה העצמית בסוף המאה ה18– וגיבשה מודעות זו במהלך המאה ה19– עד שהביאה אותה לגילוייה המובהקים ביותר במחצית הראשונה של המאה ה , 20– כאילו היתה מכוונת ומעוצבת בידי ארבעה מכוונים או נורמות , שלא תמיד עלו בקנה אחד ולעתים תכופות קיימו ביניהם כעין תחרות או מאבק על הגמוניה מלאה או חלקית , בלי שמאבק או תחרות אלה הגיעו , לפחות עד לעידן הישראלי , להכרעה . את הנורמה האחת ניתן לתאר נורמה הומניסטית–אקזיסטנציאליסטית . כאמור , נורמה זו לא חייבה כפירה דתית ואף לא 'חילוניות' מוצהרת ; אבל היא העמידה במרכז הספרות את ענייני האדם היהודי ואת האיכות של קיומו האישי והקולקטיבי . בלי שתכפור באמונה באל או גם בעקרון השגחתו , היא תבעה התרכזות בכוחות המשפיעים בפועל על הקיום האנושי המוחשי – ענייני חינוך , כלכלה וביטחון קיומי ברובד הקולקטיבי , וענייני איזון בין חלקי האישיות – השכל , הרגש והיצר – ברובד הקיום האישי . נורמה זו עודדה את הספרות לתת ביטוי להתנסויות המוחשיות של האדם היהודי כפי שהיו בעת ההיא , ואף עודדה את חינוכו של האדם למימוש מלא של הפוטנציאל האנושי והיהודי הגלום בו . היא תיארה התנסויות שאירעו , אך בתוך כך גם הטיפה להתנסויות 'חיוביות' שהאדם היהודי עדיין לא התנסה בהן . כך שימשו בה בערבוביה נטיות לביטוי המציאות ולשינויה , מבע ותעמולה , חיקוי מציאות וביטוי הרגש , אמת החיים ואמת החינוך . הנורמה השנייה שכיוונה את הספרות היתה הנורמה האסתטית . התרבות החדשה , שמצאה את ביטויה בספרות , הניחה כי השינוי בעולם המנטלי היהודי לא יבוא ללא תיווכן של הקטגוריות של היפה והמרגש . על פי הנחה זו הצטוותה הספרות לסגל לה את התכונות האסתטיות והריגושיות של הספרות היפה האירופית ההומניסטית , לפתח בתוכה את ' מכשירי' היופי , ההינוי והעוררות הרגשית , לרבות ז'אנרים בלטריסטיים שלא ידעה עד כה , לשון פיגורטיבית מעוררת , רטוריקה המסוגלת לחולל מפנים ריגושיים בלב הקורא וכו . ' ברציונליזציות הארס–פואטיות שלה לא הכירה הספרות באפשרות שתיווצר סתירה בין הנורמה האסתטית הזאת לנורמה ההומניסטית הדידקטית . ברוח התיאוריה הניאו–קלאסית האמינה הספרות עד לשלב מסוים בהתפתחותה באפשרות השילוב ההרמוני של היפה והמועיל , המענג והמחנך . אבל בפרקטיקה של הספרות התבלטה לעתים תכופות הסתירה בין הדידקטי לאסתטי , ומסוף המאה ה19– ואילך הסתמנה חתירה להעדפת 'היפה' על 'המועיל ; ' אלא שחתירה זו לא הביאה את
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|