|
|
Page:8
והראשוניות לא למנדלסון ואף לא ליוצרים העבריים מבני חוגו שפעלו בסוף המאה ה18– בברלין , בקניגסברג ובברסלאו , והחלו בשנת 1783 בפרסום כתב העת המאסף , אלא למשה חיים לוצאטו , המשורר , הפואטיקן , המוראליסטן והמיסטיקן , שפעל במחצית הראשונה של המאה ה18– בצפון איטליה ובהולנד . כאמור , הטענה בדבר 'אבהותו' של רמח"ל נשמעה כבר מפי כמה מן המשכילים המתונים , אבל עתה ניתנו לה נימוקים חדשים . חיים נחמן ביאליק סמך את ידיו על תזת רמח"ל , שאותו תיאר : כ"המשורר הראשון של השירה העברית החדשה" בעיקר בזכות הישגיו כאמן של סגנון פיוטי משוחרר מפואטיקת השיבוץ ( יצירת אמירה שירית מורכבת משברי ציטטות מן המקורות , בעיקר מן המקרא ) ומן המשקל הכמותי ( יתדות ותנועות ) של שירת ימי הביניים , שהומר במשקל ההברות ( טורים בעלי מספר הברות קבוע . ( ואולם ביאליק שיבץ הבחנות ספרותיות–אסתטיות אלו , שאחדות מהן הושמעו כבר קודם לכן , בדפוס מחשבה מקורי לחלוטין , שלפיו מתפתחת הספרות בשני מהלכים שונים זה מזה – מהלך עלי , גלוי לעין , שבו הספרות "הולכת ונמשכת כנהר שאין לו הפסק , " ומהלך נסתר , שבו קיימת הספרות כזרם מעמקים , "שפעמים נגלה ופעמים נבלע וממשיך במעמקי האדמה , זורם ושוטף מתחת הארץ , עד שהוא מתגלה בסוף כמה פרסאות . " במהלכה העלי נפתחת השירה החדשה בפולמוסים ובאפוסים של נ"ה וייזל ושלום הכהן וביצירות המשוררים האחרים של שחר ההשכלה העברית בסוף המאה ה18– ובראשית המאה ה . 19– ואילו במהלכה התחתי , הנסתר , זורמת השירה מימי הביניים בספרד ( יהודה הלוי , שלמה אבן גבירול , ( דרך שירת הרנסאנס באיטליה ועד לשירת 'התחייה' העברית של ראשית המאה ה , 20– שביאליק הוא יוצרה העיקרי . כלפי חוץ שקעה שירת ימי הביניים העברית במאה ה14– ( עמנואל הרומי ) ולא נתעוררה מחדש אלא במאה ה . 18– האמת היא שהיא כאילו ירדה למחתרת ושיקעה שם את עצמה בספרות המיסטית–הקבלית , שהתפתחה לצד ספרות ההלכה והמוסר הרשמית ( וגם בניגוד אליה . ( ואולם במאה ה17– הביאה ההתפרצות השבתאית לזעזוע כולל במערכת התרבותית העברית , למעין טלטלה 'טקטונית' ו"אז נבקע – וזינק לעין כל – מעיין השירה העברית בדמות ר' משה חיים לוצאטו . " משום כך לוצאטו הוא אבי השירה החדשה , והחידוש שבספרות העברית החדשה כולה נעוץ לא רק בשידוד מערכות תרבותי שמחוץ לתחום היהודי ( מהפכת הנא % ר ת , ( אלא גם ובעיקר במהפכה רוחנית פנימית . הדברים נאמרו עדיין ללא ידיעה והבנה מלאות של הממד המיסטי–הקבלי של יצירת רמח"ל ( לרבות חלקה הפיוטי והמחזאי , ( שכן מרבית החיבורים המיסטיים הגנוזים של רמח"ל ראו אור רק באמצע המאה ה . 20– כמו כן נאמרו הדברים ללא ידיעה מספקת של השירה העברית באיטליה ( ולא רק בה , ( שהתפתחה משירת עמנואל הרומי ואילך במרוצת המאות ה15– ( משה דה ריאטי , ( ה16– ( יוסף צרפתי ) ובעיקר ה17– ( מפעלם הפיוטי הגדול של שני האחים פראנשיס , יעקב ועמנואל . ( רמח"ל , אישיות מסעירה ומשורר גדול , לא היה , בכל אופן , אלא ממשיכה ומקדמה של מסורת שירית רבת עוצמה , שגם נמשכה אחריו ביצירותיהם של ממשיכי ההומניזם העברי האיטלקי במאות ה18– וה19– ( כגון אפרים לוצאטו , רחל מורפורגו ושמואל רומנלי ) וקשה לציין אותו כנקודת התחלה לא מבחינה סגנונית ואף לא מבחינת הסיגול של הצורות האמנותיות המקובלות בספרות האירופית ובוודאי לא מבחינה אידיאית–אידיאולוגית . למרות כל אלה הוויכוח בעניין אבהותו הספרותית של רמח"ל נמשך עשרות בשנים , גם בעת שהלכו והתבהרו הן המרחב והעומק של הממד המיסטי וגם כאשר חוקרים מובהקים של ספרות ישראל באיטליה ( בייחוד חיים שירמן ) הביאו לתודעת הקוראים המשכילים את הרציפות של הספרות הזאת מעמנואל הרומי ועד למאה ה . 19– בזמן שהבנת העומק של ההקשר המיסטי ביצירת רמח"ל הביאה להתרחקות של מרבית החוקרים מן התזה המייחסת לו את מעמד "המשורר הראשון של השירה העברית החדשה , " ולהיאחזות בצורות שונות בהגדרת הספרות החדשה ספרות " חילונית" ( י' קלוזנר , ב' קורצווייל , א' שאנן ) או "ארצנית" " ) טיראלית" – ח"נ שפירא , ( היו שדבקו בתזה דווקא משום הזיקה של יצירת רמח"ל למיסטיקה ( אליעזר שטיינמן . ( פישל לחובר , אשר בספרו תולדות הספרות העברית החדשה ( 1928 ) עדיין אחז בתזה משום הנימוקים האסתטיים המקובלים ומתוך הדגשת התכנים ההומניסטיים של מחזות רמח"ל , שינה את גישתו בעבודתו המחקרית המאוחרת ( משנות ה30– וה40– של המאה , ( שהוקדשה בחלקה הגדול להתעמקות במסורת המיסטית ובקירובה לקהל העברי המשכיל ( לחובר השתתף בהכנת הכרך הראשון של משנת הזוהר , הספר שהציג את מאמרי הזוהר לפי נושאים ועניינים . ( בשלב זה האמין החוקר כי לדיכוטומיה בין ישן לחדש בספרות העברית יש להוסיף מעין חוליה מתווכת , השרויה בתחום ביניים היסטורי , שהוא 'בין הישן והחדש' בספרות , ובתחום זה מוצאת את מקומה גם יצירתו של רמח"ל . הוויכוח היה , כאמור , לא ויכוח על תאריכים בלבד אלא על עצם הזהות והמהות החדשה של הספרות . התבלטו בו שני מערכים בינאריים שונים . מצד אחד , היה זה ויכוח בין אלה שראו את החידוש שבספרות כאילו היה נובע בעיקר מהיחשפותה של החברה היהודית לתרבות אירופה ההומניסטית ( כך י' קלוזנר , ברוך קורצווייל ) לבין אלה שסברו שהספרות התחדשה גם , ואולי בעיקר , ממקורות 2 נים ששורשיהם נעוצים
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|