sso
| Hello Guest - login | My Account | My bookshelf | My folders
Kotar website
Page:506

דמוקרטיזציה , בעיקר בגלל הפיתוי של הצטרפות לאיחוד האירופי . הפתרון המצטייר לדורנו אינו יכול להתעלם מהרי הגעש של יצרי הזהות הרוגשים בכל מקום . לכן עליו ליצור מסגרות פוליטיות חדשות , ריאליסטיות , שייתנו ביטוי מוגבל לדחפים אלה בלי למחוק אותם . פירוש הדבר : החלפת מדינת הלאום הקיימת – לא ב"מדינת אזרחים" מופשטת , שעדיין אין בסיס ריאליסטי לקיומה ( והצפויה להתפרק במלחמות דתיות אתניות , ( אלא שינוי אופייה של מדינת הלאום עצמה , קיצוץ ריבונותה , ריסון ההגמוניה שלה , והכנסתה למסגרת פיקוח פדרטיבית , אזורית ועל–לאומית . את הדרך לכך מתווה האיחוד האירופי . האיחוד , שהוקם ללא שפיכות דמים כעין "אימפריה דמוקרטית , " מורכב ממדינות לאום השומרות על הבדלי תרבות , לשון ומסורת פוליטית ומשפטית , ועל עצמאות פעולה ניכרת ; אבל פעולתן נכפפת למערכת של סייגים , תחיקה ושיפוט , העומדת מעל לממשלות הלאומיות . באיחוד נוצרת והולכת מערכת לבקרה דמוקרטית , שעליה יכולים להישען ( ובעתיד יוכלו יותר ) יחידים , קבוצות , אזורים , ובעיקר מיעוטים , החשים קיפוח מצד ממשל הגמוני . בכך מתבטלת הריבונות המוחלטת שהיתה למדינת הלאום הקלאסית ; ובד בבד אמור להיווצר מנגנון לעיקור הפוטנציאל השוביניסטי , הדכאני , שלה . נראה שתהליך זה , ושלוחותיו במקומות אחרים , יקבעו את סדר היום של ההגות הפוליטית והמעשה הפוליטי במאה ה . 21– לכן זה הכיוון הנכון גם לישראל . המדינה היהודית לא תוכל להיות דמוקרטית – ולדעתי , לא תוכל בעתיד להיות כלל – אלא אם תמצא את דרכה לארגון רב–לאומי ועל–מדינתי , כגון האיחוד האירופי , או גרסה או שלוחה ים–תיכונית שלו , שיקנה לישראל עומק אסטרטגי וביטחון פסיכולוגי ; ישחרר אותה מן השוביניזם הלאומי השורר בה היום לרעתה ; ויצמצם מאוד את המתח בין הדמוקרטיה לבין יהודיות המדינה . מק @ מה לכך היא שלום וסיום הכיבוש . שום איחוד רבלאומי לא יקבל את ישראל , ולא ישמש לה מגן בפני אחרים ובפני עצמה , כל עוד היא שולטת בעם זר ומתנחלת בגבולו . כמו כן המשך הכיבוש – והתגובה לטרור ולהתנגדות הפלסטינית – גורמים להפרות קשות של זכויות אדם בידי המדינה היהודית וצבאה , ולהידרדרות המוסר הדמוקרטי ( והמוסר האנושי סתם ) של החברה בישראל ומנהיגיה . רק שלום יכול לרפא את האנומליה שבין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים . המיעוט הערבי–פלסטיני בישראל שייך לעם העומד בעימות אלים עם מדינתו . נוצר דיסוננס , אולי טראגי , בין תביעת הדמוקרטיה לשוויון זכויות לבין התביעה , הדמוקרטית גם היא , שכל האזרחים יראו נאמנות למדינה שממנה נתבעות הזכויות . המיעוט הערבי אינו מסוגל לקיים יחס רגיל שבין מדינה לאזרחיה , והוא מופלה לרעה לפי כל אמת מידה דמוקרטית . אמנם יש לו זכויות פוליטיות , חירות אישית וחופש התארגנות וביטוי , הרבה יותר ממה שקיים בארצות ערב ( השוואה זו רלוונטית כשמדובר לא בעקרונות מופשטים אלא במידת הגשמתם בתנאי ההיסטוריה , ( וכמו כן הוא מקבל תמיכה ממשלתית בלשון ובתרבות הערבית ; ובכל זאת הוא סובל מחסך דמוקרטי עמוק ומחשדנות הדדית . כשיהיה שלום , גרעין הניגוד הזה יתמוסס , ומעמד האזרחים הפלסטיניים בישראל יהיה כשאר מיעוטים לאומיים בעולם המשתנה . בין היתר , תצטרך המדינה להכיר "דה יורה" בזכותם לנהוג בלויאליות כלפי מדינת עמם הפלסטינית , שלא תיחשב לסטייה , אלא דווקא למימוש זהותם הרגשית והסמלית ( בערך כמו הזיקה שמראים יהודים בעולם לישראל . ( בינתיים נדרשת פעולה מתקנת לפיתוח היישוב הערבי , החינוך והגישה הערבית למקצועות יוקרתיים ; והערבים בישראל חייבים להתנזר מפעולות התססה והמרדה , דתית ואחרת , לטובת מי שנתפס כיריב חיצוני למדינה . הביטוי ליהודיות המדינה : הצביון היהודי של ישראל אמור להתבטא – ולהצטמצם – לאלה : מדיניות הגירה מתקנת ליהודים ( עם או בלי חוק שבות ;( תמיכה בתרבות יהודית ; סמלים ולוח חגים יהודי במרחב הציבורי של המדינה ; וגילויי אחריות ליהודים במצוקה בעולם . בכך יש צמצום של המרחב הסמלי והדמוגרפי של המיעוט הערבי–פלסטיני , אבל לא במידה המונעת בהכרח דו–קיום דמוקרטי . בגלל עיגונה ההיסטורי של הדמוקרטיה בעיה כזו קיימת במדינות רבות . צורות שונות של חוק שבות , ותודעת אחריות לבני העם האתני בחו"ל , יש גם בגרמניה , יוון וכמה מדינות במרכז אירופה , והן מתיישבות עם התפיסה הדמוקרטית של האיחוד האירופי . כך גם הרצון לשמור על צביון דמוגרפי ותרבותי מסוים . בסדר העולם הנוכחי הדמוקרטיה אינה דורשת לפתוח את גבולות המדינות לכל דורש ( דבר שיבטל את עצם מושגי האזרחות והמדינה , ( ולכן נותר לכל מדינה לקבוע – על יסוד רצונם של רוב האזרחים – עד כמה היא מעדיפה להיפתח , ואיזה הרכב דמוגרפי היא מעדיפה . עם זאת נכון לצפות ממדינה דמוקרטית למידה של " הכנסת אורחים" פוליטית , בעיקר לנרדפים ולעובדים זרים ותיקים . השימוש בסמלים , חגים ולוח שנה של תרבות הרוב – גם זה דבר מקובל במדינות המערב שיש בהן פסיפס של מיעוטים לאומיים המממשים את זהותם הסמלית במדינה שכנה . מדינה זקוקה לחלוקת זמן אחידה , וסביר שזו תיקבע על ידי תרבות

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


For optimal sequential viewing of Kotar
CET, the Center for Educational Technology, Public Benefit Company All rights reserved to the Center for Educational Technology and participating publishers
Library Rules About the library Help