|
|
Page:474
הכפייה הדתית והמאבק נגדה לוי יצחק הירושלמי פעילות החרדים והדתיים – במגמה להשליט במדינה את אורח החיים הדתי ( בעיקר ברשות הרבים , אך גם ברשות היחיד ) – החלה כבר בימיה הראשונים של מדינת ישראל , בניגוד לנאמר במגילת העצמאות , שהבטיחה חופש דת ומצפון , ובניגוד לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות . תביעת החרדים והדתיים מסתמכת על מסמך ה"סטטוס קוו" שבו נקבעו כללים הנוגעים לשבת , לכשרות , לדיני אישות וכיו"ב . מסמך זה משמש למעשה – בלחצם של האורתודוקסים ולפי פירושיהם – קו מנחה לממשלות ישראל ולקואליציות השונות בכל הנוגע לחקיקה דתית וליחסי דת–מדינה , אף שרבים רואים באכיפתם של הכללים האלה פגיעה בחופש המצפון ובזכויות הפרט . הכללים האלה לא היו מתקבלים בלא תמיכת המפלגות החילוניות הגדולות שעמדו בראש השלטון . שתי עובדות הקלו על הדתיים לזכות בתמיכה הזאת לפחות לחלק מעמדותיהם , והביאו להשלטת ההלכה היהודית בפרשנותה האורתודוקסית על כמה מערכות חיים מרכזיות במדינה : ( 1 ההשתתפות המתמדת ( להוציא תקופות קצרות ביותר ) של המפד"ל כמעט בכל ממשלות ישראל בראשות מפא"י ( אחר כך מפלגת העבודה ) ובראשות הליכוד . תוצאות הבחירות לאספה המכוננת ( שהפכה לכנסת הראשונה , ( ב25– בינואר , 1949 אפשרו אמנם למפא"י ( שזכתה ב46– מבין 120 ח"כים ) לכונן ממשלה חילונית בשיתופה של מפ"ם ( שלה היו 19 ח"כים , ( ולהסתמך אף על רוב גדול יותר בצירוף הפרוגרסיבים והספרדים 9 ) ח"כים יחד . ( מסיבות פוליטיות שונות העדיפה מפא"י את השותפות עם המפלגות הדתיות אף שנאלצה לשלם להן מחיר כבד בוויתורים ניכרים גם בתחומי דת–מדינה ( בראש ובראשונה בענייני רבנות , אישות , גיור , אזרחות , כשרות ושבת ) וגם בחקיקה ובהסדרים מנהליים . בשנת 1977 עם הקמת ממשלת הימין הראשונה בראשות מנחם בגין , וגם בשאר ממשלות הליכוד , הורחבו והעמיקו יסודות השותפות בין הדתיים והחרדים לבין הימין . תרם לכך גם היחס האוהד של מנחם בגין וחבריו למפלגתו למסורת . התוצאה היתה שבתקופת שלטון הימין – עד לכינון הממשלה האחרונה בראשותו של אריאל שרון ( בראשית – ( 2003 היו יותר יוזמות חקיקה ברוח אורתודוקסית וגברה פעילות החרדים והדתיים להרחבת הישגיהם . בד בבד היתה הגדלה ניכרת בתקציבים שהועמדו לרשות מערכות החינוך של החרדים ; הוחמרו התנאים להתרת הפלות , והתנאים הסוציאליים חדלו לשמש סיבה מוכרת להפלה ; והתרחבה מערכת הפטור משירות בצה " ל לבני ישיבות ונוספו הקלות לבנות שביקשו להשתחרר משירות צבאי או לאומי . כמו כן נקבע כי לניתוח שלאחר המוות נדרשת הסכמת כל בני המשפחה . ראוי לציין כי גם ב " ממשלות שמאל " היו סטיות מעטות בלבד מנוהג הוויתור לדתיים . ( 2 העדר של חוקת יסוד למדינה . בכנסת הראשונה – ומאז במרוצת כל השנים – ניהלו הדתיים והחרדים מערכה תקיפה נגד חקיקת חוקת יסוד למדינה . לפי תפיסתם , יכולה התורה בלבד לשמש חוקת יסוד למדינת יהודים , ומכיוון שברור להם שאין סיכוי שהתפיסה הזאת תתקבל , עדיף שלא תהיה חוקה בכלל . מפא"י , אף שהיו בה מצדדים בחוקה , נכנעה בנושא העקרוני הזה לדתיים . העדר חוקה הקל במידה רבה את החקיקה ואת הפעולות בתחומים הנוגעים למערכת הדתית , שפגעו בזכויות ובחופש המצפון של רבים מאזרחי המדינה . מאבקים ציבוריים רבים נערכו בעניינים שבהם ניסו דתיים לכפות את עמדותיהם וחילונים ניסו להיאבק במה שנראה להם ככפייה דתית . ירושלים היתה לעתים קרובות מוקדם של מאבקים אלה ולעתים אף שימשה דוגמה לפעילותם של חרדים במקומות אחרים , בעיקר בני–ברק . המערכות אורגנו בידי כוחות מקומיים כגון " העדה החרדית " בהנהגת הבד " ץ שלה , ובייחוד " נטורי קרתא " שבראשם עמד הרב עמרם בלוי , והם נתמכו לעתים באופן בלתי רשמי בידי " אגודת ישראל " הירושלמית . פעילותם של החרדים הקיצוניים התרכזה בשני תחומים : השבת וה"צניעות . " במאבקם רב השנים , שלעתים היה מלווה במעשי אלימות , גרמו לזה שכמעט כל השכונות והרחובות בצפון ירושלים – גם כאשר בחלק מהם היתה אוכלוסייה מעורבת – נסגרו זה אחר זה לתנועת כלי רכב בשבתות . למעשה , נוצרה בירושלים מציאות של עיר מחולקת לשלוש : חרדים , דתיים וחילונים . מערכות אחרות התנהלו נגד פעילותם של מוסדות ומועדונים חילוניים ( כגון גני ילדים ) באזורים הסמוכים לשכונות חרדיות , נגד פרסום תמונות "תועבה" בחוצות עיר ובתחנות האוטובוסים ונגד כל תופעה של "פריצות" בלבוש ובהתנהגות , הכול לפי המושגים המקובלים על החרדים . בתחומים האלה התנהלו מאבקים בשיטות חריפות יותר . חרדים קיצוניים עשו שימוש גם באיומים ובמעשי אלימות , עד שהיעד שלהם הושג במלואו : בצפון ירושלים ( שהם רואים בו "תחום שיפוט" אוטונומי ) נסגרו כל גני הילדים החילוניים ( ובמידה רבה גם הדתיים–הציוניים ) וכל החנויות והדוכנים שמכרו עיתונים , כתבי עת וספרים חילוניים בלשון העברית .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|