|
|
Page:443
מקום אסור לקבוע מדיניות הסותרת את ההלכה . ערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות הוצע לחדש את מוסד הסנהדרין 71 – חכמים שפסקו בימי קדם בכל עניין ומילאו את תפקידי הרשות המחוקקת והרשות השופטת גם יחד . פסיקת הלכה בעניינים מדיניים חורגת מן המקובל בדמוקרטיה המודרנית , לפי שהיא מפקיעה את סמכות ההכרעה מידי הפרט והכלל והופכת את קביעת המדיניות ממעשה פוליטי לפסיקת הלכה , כלומר להכרעה משפטית שלא על יסוד המשפט החילוני מעשה ידי אדם , אלא על אדני התורה . כך מתקדשת קביעת המדיניות , מתערערת סמכות מוסדותיה של המדינה ונפגמת ריבונות העם . ההלכה רואה את מקור סמכותה בתורה שבכתב , ואת האמור בה היא מפרשת בדרך אנליטית לפי כללים לוגיים ואנלוגיים מוגדרים . היצירה הפרשנית הזאת היא התורה שבעל פה . היא נקבעת מתוך עיון ודיון בשאלות מסוימות שהובאו לפני החכמים לליבון ולהכרעה , והתפתחותה ההיסטורית היא קזואיסטית , כלומר מבוססת על ניתוח אירועים ועל שקלא וטריא – דיון במשמעותם . מטבע הדברים ההלכה מכירה בפלורליזם רעיוני במסגרת השיטה והיא מעניקה לגיטימציה למחלוקת , בבחינת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים . " ההלכה היא שיטה משפטית כוללת , החלה , מנקודת ראותה , על כל מעשי היחיד והציבור , ואין להפקיע דבר מתחומה . "הפוך בה והפוך בה דכולה [ שהכול ] בה , " מורה המשנה , במסכת אבות . אין כמעט תחום פעילות אנושי שאין ההלכה קובעת הסדר נורמטיבי לו . תחולתה היא על רשות היחיד ועל רשות הרבים , והיא הקובעת את עצם ההבחנה בין הרשויות ואת נפקותה , כלומר , את תקפותה לכל עניין ועניין . דבר הלמד מעניינו , שמנקודת ראותה של ההלכה גם ענייני מדינה נכללים במסגרת סמכותה . ההלכה רואה בעצמה מוסמכת לקבוע כיצד יש לעצב מדיניות ומהו מתחם הלגיטימיות של מדיניות בתחום זה או אחר . ואולם בתוקף הנסיבות ההיסטוריות לא התפתח קודקס הלכתי בעניינים מדיניים , כפי שהתפתח בתחומים אחרים של חיי הפרט והקהילה . בבוא רבנים לפסוק הלכה בענייני מדינה אין להם מאגר תקדימים ושולחן ערוך להישען עליהם , ועל כורחם הם נאלצים לפרש בעצמם את המקורות הראשוניים שההלכה מתבססת עליהם . מעצם טיבה הפרשנות הזאת מוציאה אותם ממסגרת השיטה המקובלת שלא לפסוק הלכה בהסתמך על המקורות האלה בלבד , שהרי מהות הקזואיסטיקה היא ניתוח משווה של אירועים , ואין לנו למה להשוות סוגיות של מדיניות . מן הבחינה הזאת אינה דומה פסיקת הלכה בעניינים מדיניים לפסיקת הלכה בכל סוגיה אחרת , שהתפתחה בהדרגה במשך הזמן . על רקע זה מתעורר ספק בנוגע ליכולתה של ההלכה ולסמכותם של חכמים לפסוק בזמן הזה בענייני מדינה . בתלמוד קביעת המדיניות מוצגת כפסיקת הלכה לכל דבר : המלך היה אמור לשאול בעצת בית הדין קודם שהיה מחליט על צעדיו , ואחד ממבחני הלגיטימציה של מלחמה הוא החלטת הסנהדרין . כך , מכל מקום , תואר העבר המדיני במסכת סנהדרין במשנה , שנחתמה בשעה שלא היה הווה מדיני עצמאי ליהודים . בספרות השאלות והתשובות ( שו"ת ) העשירה כמעט אין דיון בסוגיות מדיניות כלשהן . כיוון שלא נשאלו השאלות , לא חיפשו תשובות . המקורות מעטים ובסיס האנלוגיה אינו יציב דיו להסקת מסקנות ודאיות . הרמב"ם אמנם סיכם את המקורות התלמודיים בהלכות מלכים ומלחמותיהם בסיום הקודקס שחיבר משנה תורה ובין פרשניו התעוררו חילוקי דעות , כגון השגות הרמב"ן הסובר שגם בזמן הזה חלה על עם ישראל מצוות כיבוש הארץ . ואולם הקודקס שלפיו נהגו יהודים הלכה למעשה מאז התקבל , במאה ה , 16– שולחן ערוך , לא עסק כלל בשאלות הנוגעות לחיים מדיניים ולשלטון מדיני . מפנה על רקע החילון המפנה התחולל על רקע תהליך החילון שעבר על העם היהודי . האורתודוקסיה שהתפתחה על רקע החילון נקטה את עמדתה גם לנוכח התארגנות התנועה הציונית , וגיבשה דפוס תגובה שהוא פחות מפסק הלכה מפורש ומנומק בנימוקים הלכתיים לפי כללים אנליטיים , והוא "דעת תורה , " שעניינה העמדה הראויה , לדעת הרבנים , בהתאם להלכה אך לאו דווקא בהסתמך על הלכה קיימת . היצירה הזאת אופיינית לעידן המודרני , ומקור הלגיטימציה שלה הוא המדרש : את הפסוק "על פי התורה אשר יורוך [ ... ] לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" ( דברים יז , יא ) דרשו חז"ל , שאפילו אומר בית הדין המוסמך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל , חייבים לעשות כפי שהורה . ברוח זו נקבעה עמדה בשאלה המדינית המרכזית שעמדה לפני העם בעת ההיא : האם מותר , במונחי ההלכה , לנקוט יוזמה מדינית עצמאית ? שוללי הציונות תלו את עמדתם במאמר הגמרא במסכת כתובות בדבר שלוש השבועות שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל , ומהותן שלא לעשות פעולה עצמאית לשינוי המציאות ההיסטורית של עידן הגלות . הדעות נחלקו גם במחנה הציונות הדתית , ולא הכול תמכו באסטרטגיה אקטיביסטית לקידום המטרה הלאומית . כשעלתה על הפרק תוכנית החלוקה בשנת , 1937 "תוכנית פיל , " נשאלו רבנים לדעתם בעניין הלגיטימיות ההלכתית שלה . השאלה שהטרידה אותם לא היתה עצם מעשה החלוקה , שלא היה בידי נציגי העם להחליט עליו , אלא הסכמתם שהוצאת התוכנית לפועל הותנתה בה . שאלה מהסוג הזה לא הועמדה מעולם על סדר יומם של פוסקי הלכות , ולפיכך באו לכלל
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|