|
|
Page:438
על פי השיטה שנהגה באימפריה העותמאנית – שיטת ה"מילאת" ( המיעוטים ) – שאימץ אותה המנדט הבריטי . אזרחי ישראל ותושביה מחולקים ל13– עדות דתיות , אם כי לא כולן מפעילות שיפוט עדתי משלהן . החוק הדומיננטי הממלכתי בתחום הדת והמעמד האישי היה באימפריה העותמאנית מוסלמי , אך המשפט האימפריאלי העותמאני אפשר לקבוצות אתניות–דתיות שהיו בתחום האימפריה לקיים אוטונומיה פנימית בנושאים הנוגעים לדת ולחוקי הדת , ומינה פרנסי ציבור מקרב בני העדה שייצגו את האוטונומיה הפנימית , ישמרו על מסגרתה וישגיחו שהמסים ישולמו , שהחוקים האזרחיים יקוימו , ושלא יהיו חריגות היכולות לגרום אי שקט או מרד . בראשית ימי המנדט הבריטי פנו השלטונות אל נציגי הקהילות הגדולות בארץ כדי לברר את עמדתם בנוגע להמשך שיטת ה"מילאת . " נציגי היישוב היהודי ה"מאורגן , " שלא כללו את החרדים , הבהירו כי הם מעדיפים חוקים אזרחיים , שיחולו על כלל החברה . נציגי האוכלוסייה הערבית הודיעו כי הם מבקשים להמשיך בשיטת ה"מילאת . " השלטון הבריטי קיבל את עמדת הנציגים הערביים ואימץ את שיטת ה"מילאת . " התארגנויות שונות של מסגרות שונות של היישוב העברי הציוני החלו עוד בתקופה העותמאנית , אך התארגנות כוללת של היישוב התגבשה רק בתקופת המנדט , בשנות ה20– של המאה ה , 20– במסגרת "כנסת ישראל , " שהשלטונות הבריטיים הכירו בה ב1927– כנציגת היישוב . שלטונות המנדט העניקו ליישוב אוטונומיה בענייני הדת ובענייני החינוך במסגרת העדה – בדומה לארמנים , ליוונים–האורתודוקסיים ולאחרים . בתקופה העותמאנית רק לספרדים היה רב ראשי ") החכם באשי . (" לאחר הכיבוש הבריטי , ב , 1921– הסכימו הבריטים להכיר במוסד של רבנות ראשית ובבחירתם של שני רבנים ראשיים – ספרדי ואשכנזי . הרבנות הראשית , כאז כן היום , שאבה את סמכותה מהשלטון האזרחי . בתקופת המנדט כל הרשומים ב " כנסת ישראל " היו כפופים בענייני נישואים וגירושים למוסדות היהודיים הרבניים . יהודים תושבי הארץ שלא רצו להשתייך ל " כנסת ישראל " היו צריכים להודיע על כך לשלטונות המנדט . חוגים חרדיים שונים אכן הודיעו על רצונם שלא להשתייך למסגרת המאורגנת של היישוב וכך גם חברי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית ( פק " פ ) היהודית–ערבית . אימוץ שיטת החלוקה לעדות מדינת ישראל אימצה למעשה את שיטת החלוקה לעדות , וגם לאחר שנבחרה האספה המכוננת , שהפכה לכנסת הראשונה , ולאחר שהיה ברור שלא תחוקק חוקה , נמנעו הממשלה והכנסת מלבטל את החלוקה לעדות דתיות . כך גם בחוק האזרחות נמנעו מלקבוע ברישום האוכלוסין אזרחות ואזרחות בלבד , כמקובל במדינות הדמוקרטיות , והותירו גם בו את השיוך לעדות ( ר' סטטוס קוו בענייני דת במדור זה , ( וכך גם ברישום בתעודות הזהות , שרק בראשית המאה ה21– נוסף בו ציון האזרחות . יתרה מזאת : גם שוויון זכויות לנשים בתחום המעמד האישי לא הובטח משלא חוקקה הכנסת חוק נישואים וגירושים אזרחי . מבחינת המעמד האישי מצבן של הנשים אף הוחמר . ב1951– הגישה חברת הכנסת רחל כגן ( נציגת ויצ"ו ) הצעת חוק שוויון זכויות האישה שעיקרו : "דין אחד יהיה לאישה ולאיש לכל פעולה משפטית וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האישה באשר היא אישה , לכל פעולה משפטית – אין נוהגים לפיה . " כמו כן בא החוק להבטיח לאישה זכויות בקניין , באפוטרופסות ועוד . אבל סעיף 5 של אותה הצעת חוק , שהוסף לה כשהובאה לקריאה שנייה ושלישית בכנסת , קבע כי "אין חוק זה בא לפגוע בדיני איסור והיתר לנישואים וגירושים" הקיימים , וכך הותיר את האישה במצב נחות מול בעלה , ונתונה לחסדיו בהתאם לדין הדתי ולשיפוט הרבני . רחל כגן נמנעה , בסופו של דבר , מלהצביע בעד החוק , שהיא עצמה יזמה . בשנת 1953 נחקק חוק חדש , חוק שיפוט בתי דין רבניים ( נישואים וגירושים ) תשי"ג , 1953 – המרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים ואת סמכויות הדיינים , משחרר אותם מכפיפות לחוקי המדינה , לסדרי השלטון והמשפט שלה ולמנהגי הציבור , וקובע כי "הנישואים והגירושים של יהודים בישראל ייערכו על פי דין תורה . " החוק הזה ביטל למעשה את מצב ההשתייכות מרצון ל"כנסת ישראל" והחיל את סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים על כל היהודים תושבי הארץ . אשר לעדות האחרות – כל אחת מהן כפופה לדין הדתי שלה , ולחוק האזרחי אין מה לומר בעניין . אחת הסוגיות הקשות הכרוכות בחוקי המעמד האישי הנוהגים בישראל היא סוגיית נישואי גרושה לכוהן . הדין הדתי נסמך על הנאמר בספר ויקרא ( כא , ז , ( האוסר על כוהן לשאת גרושה : "אישה זונה וחללה לא ייקחו ואישה גרושה מאיש 4 לא ייקחו כי קדוש הוא לאלוהיו . " גזרה זו נוגעת למספר גדול מאוד של אנשים . לכוהן נחשב לא רק מי ששמו כהן , אלא גם מי ששמו כגן , כץ , מאז"ה , אזולאי , אדלר , רפופורט , קפלן ועוד . כ180– שמות מוכרים כיום כשמות של כוהנים , ואיסור נישואי כוהן וגרושה הם , אכן , מכה קשה לרבים . בשנת 1953 פנו בני זוג , כוהן וגרושה , שרצו להינשא וסורבו על ידי בית הדין הרבני , לעורך דין פרטי , והוא קידשם כדת משה וישראל בנוכחות עדים . במרשם האוכלוסין סירבו לרשום אותם כנשואים , והם פנו לבית המשפט האזרחי וקיבלו צו רישום , וזאת בנימוק שבני הזוג היו עולים חדשים , ועל כן לא
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|