|
|
Page:379
ט"ו בשבט חג , שמעמדו בלוח השנה העברי היה משני ודחוק למדי , אך באה לו עדנה מסוימת בימי חידוש היישוב היהודי בארץישראל . לשני עמודי התווך של ההתחדשות היהודית – המודרניזציה והחילון – זימן ט"ו בשבט אתגר הולם ומפתה . למודרניזציה – משום שהפרודוקטיביזציה של העם היהודי היתה חלק בלתי נפרד מחזונה של התנועה הלאומית וכך , באורח פרדוקסלי , "השיבה אל האדמה ואל הטבע" היתה גם היא לאפיק של מודרניזציה ; לחילון – משום שט"ו בשבט מעולם לא היה עמוס במשא עודף של הלכות וחומרות דתיות , ולא היה צריך להוציא הרבה "ישן" כדי לפנות מקום ל"חדש . " מקורותיו של ט"ו בשבט / עליזה שנהר המקור הראשון בכתב המציין את ט"ו בשבט כאחד המועדים נמצא במשנה , במסכת ראש השנה : "באחד בשבט ראש השנה לאילן , דברי בית שמאי ; ובית הלל אומרים : בחמישה עשר בו . " מדובר ביום המציין את התקופה שבה החל כוחם של הגשמים להיחלש וכוחה של החמה לגבור , עד ט"ו באב , בדיוק כעבור מחצית השנה , שאז מתחיל כוחה של החמה לתשוש וכוחם של הגשמים לגבור , וחוזר חלילה . ט"ו בשבט הוא היום הקובע לתרומות ולמעשרות שמפרישים מהיבולים ונותנים לכוהנים וללוויים . יש מקום לסברה כי ראשיתו של החג במנהגים קדומים של העם , שהתפרנס רובו מעבודת האדמה ומגידול צאן . ייתכן גם שחמישה–עשר בשבט היה חג טבע קדום , שיסודותיו פגאניים , וחגגוהו באמצע החודש , במילואו של הירח . הניסיון להעתיקו לראשית החודש , המיוחס לבית שמאי , נועד , אולי , לנטרל את מנהגיו העממיים–המאגיים . ייתכן מאוד שגם הפיכתו לתאריך המציין מעין "שנת מס אזרחית" ( לעניין מעשרות ותרומות ) היתה בגדר ניסיון נוסף להתגבר על האופי העממי–הפגאני שהיה לחג . קשה לדעת מה היה אופיו של החג העממי הקדום , ורק מנהגי עדות ישראל השונות , שכמה מהם נשתמרו עד הזמן האחרון , מעידים על מנהגיו וטקסיו . רובם קשורים בשמחת האילנות בחגם ובפ I ייה ורבייה . כך , למשל , בכורדיסטאן נהגו הנשים לפזר צימוקים ודברי מתיקה סביב העצים , מתוך כוונה להעצים את פוריות העצים ואת פוריותן שלהן . נשים עקרות נהגו ללכת בחשכה אל העצים ולחבקם , כדי שיוכלו להעתיק את ההיריון , המתחיל באילנות בלילה זה , אל גופן . הן נהגו לומר : " הוי עץ , הריונך לי / והריוני לך . / בשנה זו אתעבר / כשם שאתה נותן פרי / כך אני אתן פרי . " באפגניסטאן נהגו יהודים לומר כי בט " ו בשבט מיטהרים האילנות ועצי הפרי בגשמי הברכה ומתייחדים ומתעברים לכבוד השנה החדשה , וגם בתימן ראו החקלאים היהודיים בט " ו בשבט את עת זיווג האילנות . ייתכן כי בימים קדומים נתפס ט"ו בשבט ( על סמך שיבוצו הנודע בפתחה של מסכת ראש השנה , כמו שנזכר לעיל ) גם כיום הדין של האילנות . הד לכך נמצא בסיפורי עם המסופרים בפי עדות ישראל השונות ואף בפיוטים מן המאה ה10– המיועדים לתפילת "שמונה עשרה" של יום חמישה–עשר בשבט והמבטאים חרדה לשלום העצים ופריונם ותפילה לשלומם . בשאלה מתי נעשה ט"ו בשבט לחג של ממש חלוקות הדעות : יש גורסים שהדבר התרחש כבר בימי הבית השני , ואילו אחרים גורסים שהמפנה התחולל רק במאה ה . 16– אמנם כבר במאה ה11– פסק רבנו גרשום "מאור הגולה" שחלים עליו איסורי הספד ותענית ציבור , כנהוג בחגים אחרים . אבל מתוך הטקסטים העומדים לרשות החוקר בן זמננו ברור כי רק במאה ה , 16– באמצעות קבלת האר"י , שודרג מעמדו של החג . במסגרת החידושים הריטואליים של המקובלים נמצא ט"ו בשבט , המ E עד הנחבא אל הכלים , מתאים ביותר להתחדשות דרמתית , הן מצד החיבור אל ארץ–ישראל , שעמדה במרכז כיסופי הגאולה הלוריאניים , והן מצד החיבור אל פירות הארץ , שקליפותיהם ועסיסם נתגלו כ"צופני סודות עמוקים מני ים . " המקובלים גם נהגו לערוך "סדר ט"ו בשבט" ( המקביל בכמה מ : כיביו ל"סדר פסח , ( " שבמרכזו התנהגויות סמליות וטקסטים ריטואליים . נוסחו של טקס זה זכה לתפוצה רבה בספר חמדת ימים משנת , 1763 שעניינו במנהגי החגים , והוא שימש בסיס לקיומו של חג ט"ו בשבט בקהילות יהודיות ספרדיות ומהן התפשט גם לקהילות יהודיות בארצות אשכנז . הטקס כולל הסבה אל שולחן מקושט וערוך , ישיבה בצוותא , אכילת מינים רבים של פירות ושתיית ארבע כוסות של יין לבן ואדום . במהלך הטקס נקראים טקסטים מקראיים וחז"ליים הנוגעים לאילנות ולפריים , מתוך הדגשה של המשמעויות המיסטיות הכרוכות בהם . מנהגים משפחתיים עממיים של ט"ו בשבט כללו אכילת " פירות חמישה–עשר" מארץ–ישראל ( שהיו בדרך כלל פירות יבשים , ( מתוך נתינת משמעות של כיסופי גאולה לאכילה זו . ט"ו בשבט בזמן האחרון / בארי צימרמן קיומו המהוסס של ט"ו בשבט בלוח השנה היהודי בגולה אפשר למגשימי הציונות לעצב לו ביטוי ארצישראלי מהפכני . כאן
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|