|
|
Page:366
נר החיים – ההשערה הרווחת היא שבימי הביניים נהגו יהודים בארצות אירופה המערבית לבוא לבית הכנסת ונר בידם , לכבוד בני המשפחה , המייחלים ביום כיפור כי יידונו לחיים ארוכים וטובים . במשך הזמן החלו בני המשפחה להביא נרות כמספר הזכרים במשפחה . המנהג הלך והתפשט בקהילות נוספות , קרובות ורחוקות . נר נשמה – באחד ממדרשי התנאים הועלה הרעיון שגם המתים צריכים כפרה . נראה שעל יסוד מדרש זה הנהיגו בימי הביניים הדלקת "נר נשמה" בבית הכנסת לכפרת נשמותיהם של הורי המדליק שנפטרו , לצד "נר החיים . " הנרות הוכנו בידי הנשים והתקשרו למנהג "הנחת הפתילות" שרווח במזרח אירופה : הנשים מדדו בחוטים את קברות אבותיהן וקרובי משפחה נוספים , קיפלו את חוטי המדידה ומהם הכינו פתילות לנרות שעווה לזכר הנשמות . בשעת הנחת הפתילות קראו תחינות מיוחדות והתפללו למתים על החיים . הצבע הלבן – בעדות אשכנז נהוג ללבוש בגדי לבן , שהם גם סמל לזיכוך והיטהרות וגם אזכור לתכריכים , ליום המוות . בעדות שונות ( בבל , תורכיה , יוון ) נהגו לשתות משקה לבן ( לרוב עשוי שקדים כתושים ) שמשמעותו דומה . יום הכיפורים בעת החדשה / בארי צימרמן נטישת אורח החיים הדתי במאות האחרונות הביאה יהודים רבים ( בעיקר באירופה ושלוחותיה ) להיאחז ביום הכיפורים כבסמל מרכזי לזהותם היהודית , וחילולו בפרהסיה נחשב לקריאת תיגר קיצונית או לסימן מובהק ליציאה מכלל ישראל . ולמרות זאת כמה מחשובי הסופרים שפעלו במוצאי תקופת ההשכלה ובדור התחייה ( מנדלי , פיירברג , ברדיצ'בסקי ) – במלחמתם בעולם הרבני – העזו לכלול ביצירותיהם תיאורים ביקורתיים שנגעו גם ליום הכיפורים . אלא שהם היו היוצאים מן הכלל : רוב הסופרים וההוגים , גם אלה שהיו שותפים לביקורת החריפה על העולם הרבני , נזהרו מלפגוע ביום הזה , ומקצתם אף נתנו ביטוי ליחסם העמוק כלפיו ביצירותיהם . ואכן , מתקופת ההשכלה ועד ימינו , גם מי שמיעטו לקיים במהלך השנה את מנהגי הדת , חזרו פעם בשנה אל הקהילה המתפללת . וכך מרכזיותו של בית הכנסת במערכת סמליו של יום הכיפורים הביאה אליו , מצד אחד , יהודים רבים שלא פקדוהו במהלך השנה ( ובאו אליו בעיקר לתפילות "כל נדרי" ו"נעילה , ( " ומצד אחר , חילונים שלא היו מוכנים לקבל עליהם את טקסי יום הכיפורים לא מצאו דרך נאותה אחרת לציון היום הזה . התכנים הדתיים האישיים והציבוריים של היום הזה קירבוהו אל הזרמים הדתיים המודרניים בעולם היהודי והרחיקוהו מציבורים בעלי השקפות עולם חילוניות . כפי שאירע במועדים אחרים , גם יום הכיפורים התחיל את מסעו הארצישראלי אל גיבושה של דרך ביטוי אלטרנטיבית בתקופת העלייה השנייה והשלישית . העולים , רובם רווקות ורווקים בעלי תודעה חילונית , חוו את יום הכיפורים הארצישראלי בעיקר כהעדר של מה שהיו רגילים לו בגולה . המתח שהתהווה בין הגעגוע לבית–אבא–וסבא , שבו חוו את יום הכיפורים כחוויה עמוקה , לבין המציאות החדשה של חיים בחברה חילונית שהתרחקה מהדת גרם להם מבוכה . בהעדר אפיקים קהילתיים–ציבוריים לפרוק בהם את המתח הזה , בחרו חלק מהחלוצים לתת ביטוי אישי להרגשותיהם בצום . ואכן , אין בידינו עדויות רבות על ניסיונותיהם להקנות משמעות קהילתית ליום הזה . העובדה שהעלייה השנייה והשלישית לא התמודדו עם יום הכיפורים כמועד קהילתי קבעה את דמותו בדורות הבאים . מי שהתגורר בסביבה שהיה בה בית כנסת , יכול להגיע אליו , אך הקהילות הקיבוציות ההומוגניות , שהמשיכו להיווצר בשנות ה20– טקס כפרות בשכונת מאה שערים בירושלים . מנהג הכפרות שרוי במחלוקת משכבר . ר' יוסף קארו , בעל ה"שולחן ערוך , " הגדירו " מנהג שטות" ופסק שאין לקיימו . שומרי מצוות רבים , ובכללם רבנים , אכן אינם מקיימים אותו
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|