|
|
Page:365
מספר ישעיהו אנחנו למדים כי עינוי הנפש התפרש כצום . עיקרו של ריטואל יום הכיפורים מתואר בספר ויקרא , כעבודת הכוהן הגדול במקדש . חטאי היחיד כופרו אפוא על ידי הצום ( וכן , במושגי חז"ל , על ידי תשובה , תפילה וצדקה ) ואילו חטאי הציבור טוהרו על ידי הכוהן הגדול . הריטואל כלל גם שילוח שעיר העזים לעזאזל ( כנראה למדבר שומם . ( חוקרים שונים רואים בכך שריד של השפעות פגאניות , ואילו חלק מהפרשנים המסורתיים גורסים שזהו מעין קורבן הניתן לשטן כדי שלא ירע לישראל . הלכות יום הכיפורים מפורטות במשנה ( מסכת יומא ) וכוללות מנהגים שנוספו בימי הבית השני : ליל שימורים לכוהן הגדול ולנכבדי ירושלים , כהכנה לתפקידו החשוב ביום הכיפורים , ותפילה ומסיבה שערך הכוהן הגדול לאחר צאתו מבית קודש הקודשים ללא פגע . לאחר חורבן הבית השני עבר מרכז החג מבית המקדש לבית הכנסת , ובמקום הקורבנות באה התפילה . המרכזית שבתפילות היא ה"וידוי , " שקודם לכן נאמר מפי הכוהן הגדול ולאחר החורבן הועבר לכל פרט . תפילת "וידוי" " ) על חטא שחטאנו לפניך ( " נאמרת עשר פעמים במהלך יום הכיפורים ויש בה רשימה של 44 חטאים , לפי סדר הא"ב , שני חטאים בכל אות . בווידוי כרוכה תמיד החרטה , המסייעת לאדם החפץ בתשובה , ואולם , לפי גרסת המשנה במסכת יומא : "האומר – אחטא , ויום הכיפורים מכפר – אין יום הכיפורים מכפר . עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר , עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר , עד שי 1 צה את חברו . " במהלך יום הכיפורים קוראים בבית הכנסת , בהפטרה של תפילת שחרית , את פרק נ " ח בישעיהו , שיש בו מחאה עזת ביטוי כנגד הסבורים כי הצום יכול לחפות על מעשי עוולה מוסריים . יש גורסים כי מתקפה זו על מרכזיותו של הצום בעיצומו של יום הצום הגדול ביטאה לא רק את עמדת התנאים , שתבעו להדגיש את עדיפות ההתנהגות המוסרית על ההתנהגות הריטואלית , אלא גם מגמות אנטי–כוהניות . בהפטרה של תפילת מנחה קוראים את כל ספר יונה , שיש בו הרהור עמוק על דרכי האל בעולמו וגם קישור רלוונטי אל צום , תפילה ותשובה . שתי תפילות הנאמרות ביום הכיפורים נודעות ביותר בקרב כלל היהודים : "כל נדרי" ו"נעילה . " "כל נדרי" נאמרת בליל יום הכיפורים , לפני תפילת ערבית , ותוכנה – ביטול נדרים שאדם נדר או יידור . מקורה של התפילה אינו ידוע , אך עדויות ראשונות על קיומה נמצאות בתקופת הגאונים , שרבים מהם , ובראשם עמרם גאון , ראש ישיבת סורא , התנגדו לה בחריפות " ) מנהג שטות היא . ( " במאה ה12– הוכנסו בה שינויים . את הביטוי "העבריינים" " ) על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים ( " הכניס לתפילה במאה ה13– המהר"ם מרוטנבורג , אך התודעה העממית קושרת אותו בתופעת אנוסי ספרד ופורטוגל במאות ה15– וה . 16– בפולמוסים היהודיים–הנוצריים בימי הביניים הוטל אישום ביהודים שלנדריהם ולשבועותיהם אין ערך בשל הצהרת "כל נדרי , " והם השיבו כי "כל נדרי" בא לבטל רק נדרים שנדר אדם על עצמו , ולא נדרים שבין אדם לחברו . אף שמבחינת תוכנה וניסוחה אין לתפילת "כל נדרי" יתרון ערך כלשהו על תפילות אחרות , היא זכתה למעמד מיוחד בתודעת העם , ככל הנראה משום שהיא מעין הכרזת פתיחה ליום "הנורא והקדוש . " אין ספק שגם הניגון המיוחד שבו נאמרת התפילה העצים את מעמדה . הכינוי "נעילה" הוא קיצור הביטוי "נעילת שערים . " תפילה זו נאמרת עם סיומו של היום , סמוך לשקיעת החמה . תחילה כונתה כך כי נאמרה שעה שנעלו את שערי בית המקדש , אך לאחר החורבן כ 4 ונה לנעילת שערי השמים בעת חתימת גזר הדין . ליום הכיפורים אופייניים גם מנהגים עממיים לרוב המעידים , בין השאר , על מידת חשיבותו בחברה העממית היהודית . משהיה , בשלהי בית שני , ליום הקדוש ביותר בישראל , זכו גם אותם מנהגים הנראים לנו היום כזרים , אליליים , "דרכי האמורי , " ל"הכשר . " בין המנהגים האלה : כפרות – מסובבים תרנגול מסביב לראש ( זכר לגבר ונקבה לאישה ) ואומרים : "זה חליפתי , זה כפרתי , זה התרנגול ילך למיתה ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום . " מנהג התרנגול לכפרות רווח בין עמים שונים ומקורו באמונה העממית כי ניתן להעביר מחלה , סבל או חטא מגוף אל גוף . זהו , אולי , התחליף ל"שעיר לעזאזל , " אשר שולח על ידי הכוהן הגדול למדבר כשהוא נושא על גבו את חטאי העם . לתרנגול , על פי אמונות קדומות , כוחות מאגיים , כי קריאתו מגרשת את החשכה , מניסה את המזיקים ומביאה את האור . גם לכרבולתו האדומה יוחסו כוחות מאגיים , ולכן ה"כפרות" הן מעין קורבן למזיקים – להטלת פחד עליהם ולפיוסם . מנהג זה היה מראשיתו שנוי במחלוקת : הרשב"א והרמב"ן יצאו נגדו ( הרמב"ם לא הזכירו כלל ) ור' יוסף קארו ( בעל שולחן ערוך ) הגדירו "מנהג שטות" ופסק פסיקה חד–משמעית שאין לקיימו . למרות זאת , בעיקר בגלל השפעה קבלית ותמיכה עממית , התקבל המנהג , אם כי גם כיום שומרי מצוות רבים , ובכללם רבנים , אינם מקיימים טקס זה . מלקות – בקהילות שונות היה נהוג , לאחר תפילת מנחה , להלקות . השמש היה מלקה ברצועה גדולה את בעלי הבתים המבוססים , שהיו כורעים על ערמת שחת בבית הכנסת , ארבעים מלקות חסר אחת . העניים לא זכו במלקות משום שלא עלה בידם לשלם לשמש .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|