|
|
Page:350
מבחנם האמיתי . לא על צדקת המלחמה יצא קצפו של ליבוביץ' לאחר קיביה , כי אם על צדקת הלחימה ; בקיביה , גרס , נחצה גבול שאסור היה לעוברו . עמדה דומה החזיקו גם אישי ציבור כדוגמת משה סנה , שטען כי פעולת קיביה הכתימה את טוהר הנשק בהופכה "את נשק המגן לנשק רצחני . " פעולת תגמול המכוונת לא אל התוקפן , אלא אל תושבים שלווים הישנים בבקתותיהם , היא "מעשה פיגול , המעטה חרפה על ישראל , " אמר סנה , והזהיר מפני הפיכת עקרון ההגנה לעקרון נקמה בקביעתו כי "שום תועלת לא תיתכן , לא צבאית ולא מדינית , ממעשה תועבה . " עמדה זו היתה המשך ישיר לעמדתו בשנות ה , 40– עת כיהן כראש המפקדה הארצית של ה"הגנה , " אשר שללה את הנטייה לראות בערביי הארץ ככללם את אויביו של היישוב היהודי . סנה כינה את קיומם של ערבים בארץ "עובדה נצחית" וקבע שפגיעה בערבי באשר הוא ערבי ומשום שהוא יושב בארץ היא התעלמות מהמציאות של ארץ–ישראל . אפשר שכוונתו היתה להזהיר מפני הפיכתו של המאבק על הארץ לחיים תמידיים על החרב , משום שמי שמתייחס לעובדות נצחיות כאל אויב דן עצמו למלחמה לא פוסקת . חודשים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים התפרסם אחד המסמכים החשובים בתולדות התמודדותם של הישראלים עם כוחם . בכותרת "שיח לוחמים : פרקי הקשבה והתבוננות" פרסמו "חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית" קובץ שיחות שבהן תיארו את חוויות המלחמה שלהם ; דבריהם שיקפו את התהום הפעורה בין "טוהר הנשק" לבין טומאת המלחמה . זה היה אחד מרגעי המשבר של מוסר הלחימה הישראלי , והכינוי שדבק בו – "יורים–ובוכים" – ממשיך להיות אחד מביטויי המפתח בשיח הציבורי סביב סוגיות הכרוכות במוסר ומלחמה בישראל . יורים–ובוכים היא תופעה פסיכולוגית ; היא מתארת קונפליקט בין ערכי מוסר הלחימה לבין תופת הקרבות הבא לידי ביטוי לאחר הלחימה . מדבריהם של הלוחמים המשוחחים נשקפה כמיהה להיטהר מזוהמת המלחמה ודומה שבכך חשפו את שבירותו של אידיאל "טוהר הנשק" שעליו התחנכו . אחד הלוחמים ביטא את הקונפליקט כך : "אפשר להגיד נשק צודק , אפשר להגיד נשק הגנה – אבל נשק טהור , מה יכול להיות טהור כשזה דם ו . " ? ... תופעת יורים–ובוכים היתה יעד לחציהם של מבקרים רבים שסלדו מהשפעתו המטהרת של מוסר הכליות שלאחר מעשה , שבו זיהו מאפיינים נרקיסיסטיים . איתמר פיטובסקי , איש החוג לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית , כתב : "מהלך לו אדם בעולם , אדם שאינו טוב במיוחד , וגם רשע אינו , ואדם זה , בצוק העתים , נאלץ להרוג ולהשמיד . אחר כך הוא בוכה ומכה על חטא , והנה , ראו זה פלא – עכשיו הוא מוסרי אף יותר מאשר היה לפנים , לפני היות המלחמה וההרג . השרשרת הסיבתית יורה–בוכה דוחפת אותו במעלות קדושים וטהורים . אם לפני שסחט את ההדק היה סתם אדם , הרי עכשיו , כיוון שבכה , הוא אחד מל"ו . " דבריו של פיטובסקי נכתבו בעקבות נקודת ציון נוספת בקורות מערכת היחסים שבין הישראלים לבין כוחם הצבאי – מלחמת לבנון . תגובה זו לאירועי לבנון במונחי חיבוטי הנפש של 1967 ממחישה את היותם של מושגיו הייחודיים של מוסר המלחמה הישראלי חוליות בשרשרת , הנבנות , במידה זו או אחרת , זו על גבי זו . ואכן , ניתן לטעון כי מבחינת גלגוליה של תפיסת מוסר הלחימה ה ( קדם(– ישראלית – שמקורותיה בסלידה פציפיסטית משימוש בכוח , והמשכה , דרך ה"הבלגה , " ב"טוהר הנשק" – יורים–ובוכים היא שלב ביניים בדרך אל " לא יורים ולא בוכים , " שאומצה כאחת מסיסמאותיה של תנועת הסירוב שצמחה בישראל למן מלחמת לבנון . ב1977– התחולל בישראל המהפך הפוליטי הראשון בתולדותיה . תנועת העבודה , שהנהיגה את היישוב ואת המדינה , הפסידה בבחירות ליריבתה מימין , חרות , גלגולה של התנועה הרוויזיוניסטית . כשפרצה , ב , 1982– מלחמת לבנון , חשו רבים אחד המסמכים החשובים בתולדות התמודדותם של הישראלים עם כוחם הוא הקובץ "שיח לוחמים" ( בתמונה : שער הספר ) שבו תיארו לוחמים צעירים במלחמת ששת הימים את חוויות המלחמה שלהם ודבריהם שיקפו את הפער בין "טוהר הנשק" לבין טומאת המלחמה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|