|
|
Page:338
ההיסטוריה של התקשורת בישראל משרטטת את מסלול התמורות שהתרחשו בישראליות , מאז ניסיונו של הרדיו הממלכתי לגבש את הישראלים סביב עיצוב היומיום ( לרבות החגים האזרחיים והדתיים ) ברוח הציונות החילונית ועד להפיכת סביבת התקשורת של ישראל למעין חנות ( קניון (! וידיאו . לראשית המאה ה21– אופיינית "התפוצצות" ערוצים המאפשרים לכל אדם להזמין לסלון הבית ( או לחדר המיטות ) כל סרט הנמצא במלאי . הסיכוי שישראלים מקבוצות תרבותיות שונות יצפו באותו דיון על אופייה של החברה הישראלית , בהפקה מקורית , או אפילו באותה סדרה מיובאת , הולך ופוחת . המציאות היא שבשלושת ערוצי הטלוויזיה הארציים נדיר מאוד למצוא תוכנית המצליחה לכבוש יותר מ 30 % – של הצופים . בחזונו האוטופי על מדינת היהודים היו להרצל מחשבות גם על אופייה של התרבות במדינה זו . כל מי שקרא את אלטנוילנד יודע של' היה תיאודור הרצל חי , היה בוחר לצפות בערוץ "ארטה" ( או בבן דמותו , ( מן המעטים המשדרים תוצרים של תרבות אירופית "גבוהה . " התרבות הפופולרית שהרצל חזה למדינתו המדומיינת היא "קוסמופוליטית , " "גבוהה , " דהיינו , אירופוצנטרית ( עם ויתור לפרינג' של מחזות ביידיש , המכוונים לשוליים החברתיים . ( בניגוד לתפיסתו של הרצל בנוגע למרכזיותה של אירופה בהתפתחות התרבות במדינתו האוטופית , נדחק בארצנו הקשר עם אירופה לשוליים , ולכלי התקשורת האלקטרוניים נועד תפקיד מרכזי בהמצאת הישראליות . אך נראה שמה שהיה באמת מצליח להפתיע את הרצל הוא ניצחונה החד–משמעי של המורשת העתיקה המתבטא בתחיית השפה העברית . אצל הרצל הישראלים מדברים בבליל של שפות שונות , ושפת התרבות ככלל היא הגרמנית , ואילו במציאות הארצישראלית ניצחה השפה העברית . העיתונות והרדיו העברי ( שפעל במסגרת הרדיו המנדטורי ) שלפני קום המדינה התגייסו למאבקה של המהפכה הציונית לקידום לאומיות חילונית במהותה . עם קום המדינה הם ניצבו מול אתגרים חדשים . על הרדיו הוטל לקבוע את המ > לב של העברית התקנית , ואת ההגייה הנכונה , ליצוק תכנים חדשים לחגים המסורתיים שישמשו גם את הישראלים החילוניים , ולהחליט על המינון הנכון ועל הצביון של "מורשת דתית" בשידור . על מנהלי השידור היה ללכת בין הטיפות , תחת עינם הפקוחה של מאזינים מסקטורים תרבותיים שונים . תקופה של סולידריות נאיבית במבט לאחור נראים שני העשורים הראשונים בתולדות המדינה כתקופה של סולידריות נאיבית , שבה הרדיו , כמדיום האלקטרוני היחיד , משקף את האמונה הפטרנליסטית , המובנת מאליה , באינטגרציה מיידית של המוני העולים ל"תרבות ישראלית" חילונית ומערבית , תרבות שזמן לא רב לאחר מלחמת העצמאות כבר נהפכה ( מבחינה מספרית ) לתרבות של מיעוט ( אמנם עדיין קבוצת המיעוט הגדולה והמשפיעה ביותר . ( מרכזיותו של הרדיו הפכה אותו גם למוקד במאבקים בין דתיים לחילונים על אופי השידורים , שנתפסו כבעלי השפעה מעצבת על החברה המתהווה . מסקירת העיתונות בשנות המדינה הראשונות נראה ששני הצדדים חשו שנכשלו בניסיון לעצב את השידורים בצלמם . סוגיה אחת שדתיים וחילונים ניהלו ויכוח מר עליה היתה עצם קיומם של השידורים בשבת . אך אף כי שידורי הרדיו בשבת נמשכו , במה שנוגע לתוכני השידור היו לדתיים הישגים חשובים . כך , למשל , נענתה הנהלת הרדיו לדרישות הנוגעות לעיצוב ריטואליסטי של מבנה השידור ביומיום , בהחלטה לפתוח את השידור בכל בוקר בקריאת "מה טובו אוהליך ישראל" ( אגב , בשידור יומי של "התקווה" היה משום איזון ריטואליסטי "ציוני" של השידור . ( מעבר להיבטים הטקסיים של השידור , שבהם ניכס הרדיו את הדת כמאגר של מורשת תרבותית , גם ניתן מקום של כבוד לתנ"ך כטקסט הדתי העתיק המקנה לציונות זכות היסטורית על ארץ–ישראל . כבר בשנת 1945 החליטה הנהלת "רדיו ירושלים" המנדטורי להנהיג קריאה יומית בפרקי התנ"ך . לחצם של הדתיים להקדיש זמן גם הרדיו המנדטורי שפעל לפני הקמת המדינה התגייס למאבקה של המהפכה הציונית ולקידום לאומיות חילוניות במהותה . בתמונה משנות ה : 40- שידור תוכנית נוער ב"קול ירושלים"
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|