|
|
Page:314
המועצות , אבל כבר בראשית המדינה הוברר שהאמצעים הכספיים לביסוס המדינה יבואו בעיקר מן המערב . המלחמה הקרה יצרה אילוץ של בחירה דיכוטומית וכפתה על מדינות קטנות , בעיקר אלו המצויות באזורים שבהם התנגשו ביניהם הגושים הגדולים , להזדהות עם אחד מהם . כשהחליט בן–גוריון על כוונת ההצטרפות לגוש המערב – אם כי זה עדיין לא היה מוכן לקבל בגלוי את ישראל אל שורותיו , כי ניסה למשוך לצדו את מדינות ערב – הוא העדיף שותפים קואליציוניים שלא יפריעו להצטרפות זו . מפ"ם לא היתה שותפה ראויה לקואליציה בעיניו , כי היא סיכנה את הרוב של מפא"י בהסתדרות , רוב הקצונה הגבוהה של צה"ל נמנתה עמה , מעמדה בהתיישבות העובדת היה חזק מזה של מפא"י וחלק גדול מהאינטליגנציה תמך בה . מפ"ם הסתמנה אז כסכנה הראשית להגמוניה של מפא"י . התוצאה היתה שבן–גוריון בחר להקים את ממשלת הקבע הראשונה מתוך קואליציה עם החזית הדתית המאוחדת , ועם כמה מהמפלגות הקטנות יותר . הקואליציה עם הדתיים היתה מבוססת על חוסר התערבות הדדי : המדינה לא תתערב בעניינים דתיים ותשאיר אותם לניהולן של המפלגות הדתיות ( ובכלל זה גם את דיני האישות , ( ואילו הדתיים לא יפריעו לבן–גוריון בניהול העניינים המדיניים . הקמתה של קואליציה זו היתה גם הצהרה ברורה שפניה של מפא"י אינן לחתירה להקמת משטר בעל אופי סוציאליסטי , כי אם לביסוסו של משטר קפיטליסטי , שאמנם יש בו יסודות ראשונים ( ככל שניתן לבצע במדינה ענייה כישראל בשנותיה הראשונות ) של מדינת רווחה . מה היתה מהותו של המשטר שביקשה מפא"י בראשות בן–גוריון להנהיג בארץ – שאלה זו התבררה בעשור הראשון להקמת המדינה . כינויו של משטר זה , שניתן לו מפי בן–גוריון , היה " ממלכתי" והיו בו כמה מהסממנים הריכוזיים של האטאטיזם . הוא אפשר ליזמים פרטיים לפעול ולהרוויח מיוזמותיהם , אבל עיקר הפיתוח של המדינה נעשה בידי המפעלים הכלכליים הגדולים של "חברת העובדים" מיסודה של ההסתדרות ובידי החברות הגדולות שבבעלות ממשלתית , שני גופים שבהם קיימת הגמוניה של מפא"י . וכך נוצר מצב שהתעשייה הכבדה היתה שייכת בעיקרה למשק הציבורי . רשתות התחבורה , החברות הקבלניות הגדולות , חלק ניכר ממפעלי התעשייה הגדולים , וכן שורה ארוכה של מפעלי עזרה הדדית , הגנה , ביטוח רפואי ואף מערכות חינוך והשכלה , פעלו במסגרת חברת העובדים . מערכת מורכבת זו , שהוקמה כדי לשרת את הקמת המשק העצמאי של היישוב העברי בארץ ולשמש תשתית לעצמאות מדינית , המשיכה לראות בתפקידה תפקיד של שירות המדינה . אבל , יחד עם כך , היא לא זנחה את הרטוריקה הישנה שהציגה אותה גם כבסיס לחברה חדשה , אולי אפילו סוציאליסטית . הסתדרות העובדים המשיכה לדבוק בטרמינולוגיה שמאלית ובסמלים סוציאליסטיים . על מפעלי ההסתדרות , סניפי קופת חולים , המועדונים ואף "לשכות המס" התנוססו בימי חג דגלים אדומים , אחד במאי היה יום החג הרשמי של ההסתדרות , ובכל טקס היו שרים לא רק את "התקווה , " ההמנון הלאומי , אלא גם את "האינטרנציונל , " ההמנון המעמדי . אבל במרוצת הזמן התברר כי המפעלים הכלכליים והחברתיים של חברת העובדים – שהעסיקו חלק גדול מכוח העבודה בארץ ( החלוקה הגסה היתה זו : רבע מן המשק הלאומי נתון בידי ההסתדרות , רבע בידי הממשלה , והחצי , שרובו בשירותים ובתעשייה זעירה , בידי פרטים ) – מתנהלים על פי עקרונות כלכליים המקובלים במשק הקפיטליסטי . בינם לבין הפועלים העובדים בהם , בתעשייה ובשירותים , נוצרה מערכת היחסים הרגילה שבין עובד למעביד . ונולד הפרדוקס שאת המאבק המקצועי להעלאת השכר ולהטבת תנאי העבודה מנהלים הפועלים לא אחת נגד מפעלים משקיים וגופים שירותיים הנתונים לכאורה בבעלותם הקולקטיבית . הדגל האדום היה דגלם של המעבידים , וחדל להיות דגלם של הפועלים , שהיו מתרחקים והולכים ממנו ומן האידיאולוגיה הקשורה בו . ומכיוון שהשלטון במדינה היה , כמעט בכל שלושים שנותיה הראשונות , בידי מפא"י , שנתפסה בציבור כמפלגה שמאלית סוציאליסטית , נראו גם המפעלים הכלכליים הגדולים שהוקמו בידי המדינה והיו בבעלותה – ובהם תעשיית הנשק והתעשייה האווירית , חברות הספנות וחברות התעופה , הנמלים , וכמובן , המנגנונים הממשלתיים – כשייכים גם הם לשמאל . נוצר מצב אנומלי ש"השמאל הסוציאליסטי" מייצג את ההון הגדול , את בעלי המפעלים , את המעבידים , בניגוד למצב הקלאסי , שבו עם הקמת המדינה בשלה אצל בן-גוריון החלטה להצטרף למערב במאבק הבין-גושי . הקמת קואליציה שמאלית עם מפ"ם היתה מכשילה הצטרפות זו . בתמונה : בן גוריון נואם באספת מפא"י בבחירות 1949
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|