|
|
Page:309
המסתיר את המציאות ההיסטורית שהם היו . בהתאם לכך גם הניצולים , יודעי ה"סוד" של אושוויץ ושל השואה , היו במשך שנים בלתי נראים , שקופים . בנאומו המרשים בכנסת , שליווה את הנחתו של חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם , ( 1953 ) הזכיר שר החינוך והתרבות בן–ציון דינור את המתים , את הקהילות החרבות , את מורדי הגטאות והפרטיזנים , ואת המתנדבים הלוחמים מארץ–ישראל . רק על הניצולים , שכרבע מיליון מהם הגיעו לישראל ועשו אותה לביתם , לא אמר השר מילה . מכלי הזיכרון הישירים , המיידיים , של השואה , נושאי הידע חסר התקדים על אודות מה שאירע בשואה , בגטאות , במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה , העדים הנדירים כל כך על מה שבני אדם עוללו לבני אדם אחרים ביקום ההשמדה הנאצי , ועל המציאות היומיומית של הקיום–החידלון בתוך המוות הנמשך של השואה , הושמטו מתוך חוק הזיכרון , מתוך הזיכרון הישראלי המאורגן של השואה בשנותיו הראשונות . מה שאמר פרימו לוי , הניצול המיתי של אושוויץ , על עדותם הפגומה של הניצולים דווקא משום שלא אוכלו עד תום באש או בגז , מכיוון ש"את סיפור ההרס שבוצע עד תום , את סיפור המלאכה שהושלמה , את אלה איש לא סיפר , כפי שאיש לא חזר לספר את מותו , " או מה שכתב אלי ויזל , כי "אלה שלא עברו את ההתנסות לא יידעו לעולם , אלה שחוו אותה לא ידברו לעולם ; לא באמת , לא בשלמות . העבר שייך למתים , " חשבו בישראל גם אנשים שלא חוו בעצמם את השואה , מי שארגנו את זיכרון השואה בעשורים הראשונים למדינה . ישראל הרשמית גילתה את הניצולים ואת כוח עדותם רק במשפט אייכמן , וגם אז היא נזקקה לעדויותיהם בעיקר כדי לחזק את החיבור הישיר של השואה למדינת ישראל , וכדי להוכיח את הטיעון הציוני בדבר חדלות החיים היהודיים מחוץ למדינה היהודית . "ידענו כי יש בתוכנו אנשים ונשים מן העולם ההוא , אך דומה כי רק במהלכו של משפט נורא ונאדר זה [ משפט אייכמן , [ ככל שהוסיפו העדים משם לעלות אחד–אחד אל דוכן העדויות , נצטרפו בתודעתנו אותן ישויות נפרדות של אנשים זרים ואלמונים שעברנו על פניהם פעמים אין–ספור , נצטרפו ונתחברו זו לזו עד להכרה פתאומית וברורה כי ישויות אלה אינן רק ציבור של פרטים אלא מהות יסודית ותקיפה אשר טיבה וצלמה ואימת זיכרונותיה שמעבר לחיים ומעבר לטבע , הם חלק בל יימחה מטיבו וצלמו של העם שאנו משתייכים אליו " , כתב נתן אלתרמן בטורו במלאת חודשיים למשפט . ואמנם היה מי שטען כי עדויות הניצולים במשפט , מקור כוחו והשפעתו שחרגה הרחק מעבר לגבולות ישראל , הן שהעניקו לניצולים "אזרחות" ישראלית מלאה , אם גם מאוחרת . בזיכרון השואה הישראלי היו גם ששת מיליוני הנרצחים מאסה אנושית אנונימית , מושג מופשט , טיעון פוליטי , דברמה שאיבד את ממשותו הזוועתית , הקורעת לב ככל שהיא בלתי נתפסת . הזיכרון המאורגן , האידיאולוגי , של השואה , בחיבורו למדינת ישראל , הסתיר לא רק את ממשות החורבן ואת פרטי פרטיו אלא גם את מלאות החיים השוקקים שחיו ששת מיליוני המתים ערב הירצחם , את התרבויות בנות מאות השנים שהיו שלהם , את אורחות חייהם ומנהגיהם , את השפות שדיברו וההומור שהצחיק אותם , את הגאונות–בכוח שאבדה עם מותם , ואת האנשים הפשוטים , הרגילים , שהיו , עם סיפורי חייהם השגרתיים , היומיומיים . מכיוון שאנשים אלה , יהודים אלה , שהוסעו אל אתרי הרצח הנאציים מכל קצוות אירופה , מתו על המוקד הנאצי לא כדי שזכותם של היהודים למדינה תוכר , הם לא היו המחיר האנושי שצריך היה להעלות למולך כדי שהציונות תוכיח את צדקתה וכדי שתקום מדינת ישראל . הם מתו מפני שאידיאולוגיה של שנאה טוטלית , שנאת אדם ושנאת יהודים , גזענית ורצחנית , מטורפת ורציונלית כאחד , רתמה לשירותה את הכלים המתקדמים שהמודרנה הקימה , ביורוקרטיה , תעשייה וטכנולוגיה חדישות , כדי לחסלם , להעבירם מן העולם , ולמחוק את זכרם . הזיכרון הלאומי הישראלי של השואה עשה את שלו , הוא בנה אומה בישראל , אומה מגויסת , במדים , שאזרחיה היהודיים כולם מסומני אושוויץ . ניתוק זיכרון השואה מן הציו 6 יים הלאומיים של הציונות , אזרוחו , הפרטתו והאינדיווידואליזציה שלו , מתן שם ופנים והיסטוריה לכל אחד ואחת מן הנרצחים , תהליך המתקיים בהדרגה בישראל , יאפשר סוף–סוף את ההתחברות הממשית אל המתים ואל הניצולים ואל העולם שהיה עולמם , יסיר את המחסום המסכל את זכירתם ואת "עבודת האבל" עליהם . תהליך זה אולי אף יסייע להתיר את אחיזתם של הלקחים הפרטיקולריים של אושוויץ , שישראל מנחילה זה כמה דורות לילדיה , ויפתח את הדרך ללימוד מעמיק יותר של ההיסטוריה של השואה , לידע הזוועה שאירעה , וכיצד יכלה לקרות . לקריאה נוספת : עדי אופיר , עבודת ההווה , מסות על תרבות ישראלית בעת הזאת , תל אביב , . 2001 בנדיקט אנדרסון , קהילות מדומיינות , הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה ( מאנגלית : דן דאור , ( תל אביב , . 1999 חנה ארנדט , אייכמן בירושלים , דו"ח על הבנאליות של הרוע ( מאנגלית : אריה אוריאל , ( תל אביב , . 2000 יהודית תידור באומל , '" לזיכרון עולם : ' הנצחת השואה בידי הפרט והקהילה במדינת ישראל " , בתוך יואל רפל ( עורך , ( זיכרון סמוי זיכרון גלוי , תודעת השואה במדינת ישראל , תל אביב , . 1998
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|