|
|
Page:306
השואה בשיח הישראלי – מבט אחר עדית זרטל מיום הקמתה של ישראל היו שואת יהודי אירופה ומיליוני נרצחיה כול–נוכחים בה , והחיבור בין שני המאורעות ההיסטוריים , השואה היהודית והקמתה וקיומה של מדינת ישראל , היה ועודנו בלתי ניתן להתרה . השואה נכחה ונוכחת בדיבור של החברה הישראלית ובשתיקתה . היא קיימת בחייהם ובסיוטיהם של מאות אלפי הניצולים שהגיעו לארץ , ושל ילדיהם וילדי ילדיהם , ובהעדרותם של המתים . היא מהדהדת במפורש ובמובלע בנאומים , בטקסים , בחוקים , בבתי המשפט , בשירה , בעיתונות , במצבות , באנדרטאות , בספרי זיכרון , בבדיחות ובשפת הרחוב . בתהליך דיאלקטי של ניכוס והדרה , של זכירה ושכחה , הגדירה החברה הישראלית את עצמה במשך השנים ביחס לשואה : היא ראתה את עצמה גם יורשת הקורבנות וגם תובעת עוונם , גם מכפרת חטאיהם וגם גואלת מותם . ניסיון כינוסם הסימבולי של מתי השואה אל תוך הגוף הפוליטי של ישראל , באמצעות הענקת אזרחות ישראלית לששת המיליונים בראשית המדינה , לא מומש אמנם בסופו של דבר , אך הוא ייצג את הנוכחות ההיסטורית , החומרית , הפוליטית והמטפיזית של מיליוני המתים בתוך ישראל החדשה , ואת היותם מרכיב יסוד בשיח הישראלי . כך , באופן דיאלקטי , בזמן שישראל הגדירה את עצמה תולדה של מהפכה טוטלית בתולדות העם היהודי ושל שבירת הרצף של ההיסטוריה היהודית , וניסתה להתנתק מן העבר היהודי הקרוב , נהפכה השואה היהודית , בחיבורה הישיר לישראל , לאחד העקרונות המארגנים המרכזיים בעיצובה של הזהות הקולקטיבית הישראלית , ובגיבושם של תודעה ישראלית ושל שיח ישראלי משותפים . בהתאמה עם המיתוסים והאידיאלים שלה , ועם החזון והציו 6 יים הפוליטיים של ההווה , זכרה ישראל ועודה זוכרת את חורבן יהדות אירופה , שזכה לשם הצופן המיתי "שואה . " אשר למונח "שואה , " יותר ויותר אינטלקטואלים והוגים , בעיקר בחוץ לארץ , חולקים על השימוש במילה זו או במילה האנגלית , Holocaust הרווחות ביותר לציון חורבנה של יהדות אירופה בידי הנאצים . המילה שואה , המופיעה 13 פעמים בתנ"ך , פעמיים בספר איוב , מציינת סערת טבע ואת הנזקים שהיא מותירה אחריה , כלומר תופעת טבע , שאין לה דבר וחצי דבר עם ההשמדה השיטתית בידי אדם של מיליוני בני אדם . המילה , Holocaust שמקורה ביוונית , מציינת קורבן מנחה לאל , ובו בעל החיים המועלה קורבן נשרף בשלמותו , כלומר מוענק כולו לאלוהות . גם כאן יש בשימוש במילה הזאת שיבוש משמעות חמור , המעניק לחורבן יהדות אירופה ממד של כפרה וגאולה . שימוש לשוני זה אף משבש את אפשרות קליטתה והבנתה לעומקה של תופעת רצח ההמונים האידיאולוגי שביצעו הנאצים ביהודים ובבני עמים אחרים . מעשה ההיזכרות ושיח הזיכרון , שנועדו לגאול את העבר מתהום הנשייה ולהציל את הקורבנות ואת הניצולים משכחה ומהיעלמות מדברי הימים , כוונו , כתמיד , אל הסובייקט הזוכר , אל הקולקטיב הלאומי שארגן והפעיל בתוכו את הזיכרון . יותר מכך , זיכרון השואה היהודית , שעבר תהליכים של שחז 6 ר , של שימור ושל קידוד , נהפך במהלך השנים לאידיאולוגיה מרכזית של ישראל החדשה ; הוא היה לכעין דת אזרחית , משאב פוליטי רב עוצמה , "אוצר טבע " , כניסוחו של חוקר זיכרון השואה בארצות ובחברות שונות , ג'יימס יאנג . כך כתב יאנג על זיכרון השואה הישראלי בעשורים הראשונים למדינה : "אמביוולנטית לפרקים , צורמת לעתים , הגישה הרשמית לזיכרון השואה בישראל היתה קרועה בין הצורך הבו–זמני לזכור ולשכוח , בין המשימה האדירה של בניין–אומה שעמדה בפני מייסדיה והטיעונים לסיבות הכרחיותה של המדינה , לבין זיכרון המתים של הניצולים וזיכרון ההתקוממות של המורדים . ראשי המדינה הראשונים , כמו דוד בן–גוריון , ראו בשואה תולדה בלתי נמנעת של החיים היהודיים בגולה ; ובתור שכזאת ייצגה השואה גולה שהיתה ראויה לא רק להיחרב אלא גם להישכח . אולם מנגד , המדינה הכירה בחוב המעוות שהיא חבה לשואה : שהרי זו היתה ההוכחה לקביעה הציונית , שללא מדינה וללא כוח להגן על עצמם , יהיו יהודים בגולה נידונים תמיד לחורבן כעין זה . בשל כך לא הניחו המנהיגים המייסדים שיש סיבה לזכור את השואה מעבר לחיבור הישיר שלה עם המדינה החדשה . " זיכרון השואה היהודית , שעבר תהליכים של שחזור , של שימור ושל קידוד , נהפך לאידיאולוגיה מרכזית של ישראל החדשה . בתמונה : "היכל השמות" במוזיאון "יד ושם" בירושלים
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|