|
|
Page:303
ספר שהופיע בשנת , 1976 הציונות הפוסט–אוגנדית ומשבר השואה : מחקר על גורמי משגיה של התנועה הציונית בשנים 1945-1938 מאת שבתאי בית–צבי , האשים את ההנהגה הציונית בהכשלתן של תוכניות הצלה של יהודים מארצות הרייך השלישי שלא היו קשורות במפעל הציוני . מחקר זה אמנם היה ראשון להעלות שורה של שאלות קשות על עמדתה של ההנהגה הציונית ערב השואה ובמהלכה , אך התשובות שנתן להן המחבר לא היו מבוססות והאקדמיה בחרה בזמנה שלא בצדק , לדעתי , להתעלם לא רק מן התשובות אלא גם מן השאלות . תיעוד ומחקר השואה החלו מחוץ לאקדמיה , ב"יד ושם" ובמרכזי ההנצחה התנועתיים , והגיעו לאוניברסיטה העברית רק בשנות ה . 60– שאלת יחסם של התנועה הציונית ושל היישוב לשואה נותרה גם אז מחוץ לתחום המחקר , ורק בראשית שנות ה70– החל מחקר אקדמי רציני של הנושא בניצוחם של יהודה באואר , ישראל גוטמן ודניאל קרפי . פירות המחקרים הראשונים הבשילו באמצע שנות ה . 80– אילו התפרסמו חיבורים אלה – שהופיעו כספרים במחצית השנייה של שנות ה80– ובשנות ה – 90– עשר שנים מוקדם יותר , היו מסקנותיהם מתקבלות כביקורתיות וכרוויזיוניסטיות . ואולם , על רקע ההתפתחויות שחלו בחברה ובהיסטוריוגרפיה הישראלית בסוף שנות ה – 80– הופעתם של ההיסטוריונים "החדשים" והסוציולוגים " הביקורתיים" – נראו מחקרים אלה בעת הופעתם כמעט כאפולוגטיים . לצד בירורים מעמיקים עברה השואה גם בנאליזציה . היא גויסה ומגויסת לצרכים שונים בידי מנהיגים ופוליטיקאים מכל הכיוונים , החל מבן–גוריון שכבר בשנת 1947 השווה בין המופתי לבין היטלר , עד אריאל שרון , שמתח ביקורת על אדישותם של יהודי ארצות–הברית בתקופת השואה , מנחם בגין שנהג להשוות את ערפאת להיטלר , שולמית אלוני וישעיהו ליבוביץ' שדימו את התנהגות ישראל בשטחים לזו של הנאצים , ועד לביקור הרמטכ"ל אהוד ברק באושוויץ שרמז לעולם כאילו אם רק היו מדינה וצבא יהודיים בשעתו , מחנה אושוויץ לא היה בא לעולם והשואה לא היתה יכולה להתרחש . ככל שהיתה לעמוד תווך של הייחוד הישראלי , גויסה השואה בידי מבקריה של ישראל לשירות מאבקם נגדה . בשיפוט בדיעבד , שהוא אנטי–היסטורי מכיוון שהוא משליך על העבר את המושגים , את הערכים ואת המציאות של ההווה , הם ייחסו למנהיגי 'המדינה שבדרך' ערכים , כוחות ויכולות של המדינה היהודית בימינו ומתחו ביקורת על שלא השתמשו בהם כיאות . בשנים האחרונות איבדה סוגיית "הציונות והשואה" במידה רבה את מקומה המרכזי בשיח הישראלי ( בעולם , היהודי והלאיהודי , השאלה לא היתה מרכזית מעולם . ( הנושא מיצה את עצמו , והמבקרים את התנהגותה של התנועה הציונית בזמן המלחמה לא הצליחו להציג תזה משכנעת ומושכת שתוכל להצמיח פולמוס רציני . המנהיגים הציוניים והיישוב היו שחקני–משנה במהלך מלחמת העולם השנייה וספק אם יכלו לעשות הרבה יותר ממה שעשו . יחסם אל שארית הפליטה לאחר המלחמה , לעומת זה , היה עניין פנימי , שהיה תלוי בהם במידה רבה . תום שגב , ובייחוד עדית זרטל , האשימו את המנהיגות הציונית בהתנהגות מניפולטיבית וחסרת–חמלה כלפי הניצולים מתוך העדפת מטרותיה הפוליטיות של התנועה הציונית , ובאדישות לסבלותיהם של הניצולים כבני–אדם . משהיתה השואה לרכיב בסיסי של הזהות היהודית הפוסטמודרנית , נעשה הדיון בטיבה ובלקחיה אינטנסיבי ואקטואלי . האם לקחי השואה הם אוניברסליים או יהודיים ? הומניסטיים , דתיים או לאומיים ? השאלות עלו במישור הציבורי והפוליטי ואחר כך נהפכו גם עניין לדיון היסטורי וביקורתי שמתנהל בארץ ובעולם . לפני עשרים שנה , היה מקום לחשש שעם הסתלקותו מן העולם של דור הניצולים תידחק השואה לנישה היסטורית מוגדרת ומצומצמת , דוגמת גירוש ספרד בשעתו , ותרד מסדר היום הציבורי . ההתפתחויות מאז – בארץ ובעולם – מראה כי החשש נתבדה . לא רק שהשואה לא נדחקה מסדר היום , אלא מקומה בו הולך ונהיה מרכזי יותר ויותר . משפט אייכמן ( בתמונה ) היווה נקודת-מפנה בהתייחסותה של החברה הישראלית לשואה , ומקור השראה לדור הצעיר של חוקריה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|