|
|
Page:284
גייסו לעצמם משאבים מחוץ למסגרות הסוכנות הציונית , ועד קום המדינה לא גילו כל רצון להצטרף למערכת היישובית המאורגנת . הם גם נאבקו נגד המערכת של " היישוב " על חלקם בתקציב ממשלת המנדט הבריטי שנועד למימון המגזר היהודי . עם כינונה של מדינת ישראל נמשך ההסדר הישן מתקופת היישוב זמן מה , עד אשר נחקק "חוק לימוד חובה , " 1949 בעת כהונתו של שר החינוך זלמן שזר , מ 6 ס A ה שיטת הזרמים בחוק , ולשלושת הזרמים הציוניים נוסף עתה הזרם החרדי ( והלא ציוני ) של אגודת ישראל , במעמד שווה . העלייה הגדולה בשנותיה הראשונות של המדינה החמירה את המתיחות סביב הפניית ילדי העולים לבתי הספר של הזרמים השונים . העולים רוכזו תחילה במחנות מעבר זמניים שלא היו בהם בתי ספר מסודרים . על מערכת החינוך במחנות העולים הופקדה מחלקת התרבות של משרד החינוך והתרבות , בזמן שעל מערכת החינוך הוותיקה הופקדה מחלקת החינוך של משרד זה . מחלקת התרבות נמנעה מהפעלת שיטת הזרמים , והנהיגה "חינוך אחיד" לכל ילדי העולים . מכיוון שהמחלקה נוהלה בידי אנשי המפלגה השלטת – מפא"י , נוהל למעשה "החינוך האחיד" ברוח זרם העובדים . הדבר עורר מורת רוח רבה , בייחוד בקרב המפלגות הדתיות , משום שחלק ניכר מהעולים החדשים ( ומפורסם בעניין זה המקרה של עולי תימן ) באו מחברות בעלות אורח חיים דתי . עולים אלה , טענו המפלגות הדתיות , בגלל תלותם במוסדות המדינה ומחוסר היכרות עם המערכת , מתקשים לעמוד על זכותם להעניק לילדיהם חינוך שיהיה תואם את השקפת עולמם . גם אחרי שהועברו העולים ממחנות העולים למעברות ( שנועדו להיות סידור ארעי עד לקליטה המלאה , ( ויצאו משליטת מחלקת התרבות , נוצלה השליטה של אנשי זרם העובדים במשרד החינוך ובמערכות השלטון האחרות לגיוס ילדים דתיים לזרם העובדים . אמנם נחתם הסכם עם המפלגות הדתיות שילדי עולי תימן יזכו לחינוך דתי , אך ההסכם לא כלל את שאר העולים , וממילא לא קוים כלשונו בטענה שהוא חל על מחנות העולים בלבד , ולא על המעברות . גם כאשר הושג הסכם חדש , נמשך גיוס חלק גדול מילדי העולים לזרם העובדים , על ידי שזרם העובדים ייסד שלוחה מיוחדת לעולים דתיים שבה הוא התחייב להעניק חינוך דתי – "הפשט הדתי . " כך קרה שזרם העובדים , בעל הזיקה הציונית הסוציאליסטית , הכפיל את כוחו היחסי , ונעשה מהזרם השני בגודלו , עם פחות מרבע מאוכלוסיית התלמידים בעת קום המדינה , לזרם הגדול ביותר שכלל יותר ממחצית התלמידים . חוק החינוך הממלכתי – ביטול לכאורה של הזרמים התנגדותן של המפלגות הדתיות השותפות לקואליציה למדיניות החינוך של הממשלה הביאה , בשנת , 1951 לנפילתה ולבחירות חדשות . ה"מודוס ויוונדי" שהושג עם המפלגות הדתיות אפשר הקמת ממשלה חדשה שהרכבה היה דומה לזה של קודמתה . במרוצת כהונתה הצטרפו אליה הציונים הכלליים , פטרוניו של הזרם הכללי , ובשנת 1953 קיבלה הכנסת את "חוק החינוך הממלכתי , " שלכאורה הביא לביטול הזרמים החינוכיים ( בעלי הזיקות המפלגתיות ) ולאיחודם במסגרת החינוך הממלכתי , אך , למעשה , הזרם היחיד שהתבטל לחלוטין היה זרם העובדים , שכל תלמידיו עברו יחד עם תלמידי הזרם הכללי אל "החינוך הממלכתי . " החינוך שניתן בו היה , במידה רבה , דומה ברוחו לזה שניתן קודם לכן בזרם הכללי והוא היה כפוף למזכירות הפדגוגית הכללית של המשרד . ואילו תלמידי הזרם הדתי נכללו מעתה במסגרת החינוך הממלכתי–הדתי , אשר המשיך לשמור על מרבית מאפייניו של זרם המוצא – ובכלל זה הזיקה המפלגתית . הוא היה כפוף למועצה פדגוגית משלו במשרד החינוך והתנהל בידי הפקיד הממונה על מנהל החינוך הדתי . רשת החינוך החרדי של אגודת ישראל לא נכללה בשום ענף מענפיו של החינוך הממלכתי ושמרה על עצמאותה המלאה ( אף יותר מקודם לכן , ( בלי שנאלצה לוותר על מימון מתקציב החינוך של המדינה , וכך למעשה נמשך בחינוך הממלכתי קיומם של שלושה זרמים שונים . החוק משנת 1953 ביטא למעשה את עמדתו של ראש הממשלה דוד בן–גוריון , כי ההסדר החדש – שמבטיח אוטונומיה מוגבלת לחינוך הממלכתי הדתי ועצמאות כמעט מוחלטת לחינוך החרדי הלא ציוני – יש בו , מן הצד האחד , הבטחה של שקט ויציבות במערכת הפוליטית , ואין בו , מן הצד האחר , כדי לסכן את ההגמוניה המוחלטת של הציבור ילדים חרדיים תלמידי "חדר" בבני ברק . בתי הספר החרדיים החזיקו מסגרות נפרדות ולא גילו בתקופה שלפני הקמת המדינה רצון להצטרף למערכת החינוך היישובית המאורגנת
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|