|
|
Page:282
כמה מדפוסיו של האבל המסורתי ונוספו אליו יסודות של האבל כפי שעוצב בחברה החילונית . ה " יזכור " שכתב ברל כצנלסון אחרי מותו של יוסף טרומפלדור בי " א באדר תר " פ ( 1920 ) שמר , לכאורה , בפתיחתו על הדפוס המסורתי , אך במקום " יזכור אלוהים " כתב כצנלסון " יזכור עם ישראל . " נוסח זה נעשה , אם כי בשינויים מסוימים , לנוסח הקבוע במרבית האירועים הלאומיים והציבוריים והוא שולב גם בטקסי האזכרה של צה " ל . אחרי מלחמת יום הכיפורים ב1973– השתנתה האווירה בנוגע לאבל ולקינה . אורח החיים הסגפני , המסתפק במועט , החושש מביטוי יתר , עמד בסתירה לתרבות היומיום הצרכנית . גם תרבות התקשורת לא אהבה את נצירת הרגשות ואת המאמץ שלא לחשוף את האני במצוקתו ובכאבו . הדפוסים החדשים הדגישו את הנזק שבהתאפקות , גברה הקריאה לביטוי הרגש והמועקה . כבר לא נתבקשה צנזורה " ) חרוש והחרש , ( " אלא הפורקן . גילוי מגבלות הכוח במלחמת יום הכיפורים וההעזה לבטא את הציפייה לשלום דחפו את האנשים לבטא יותר ויותר את המועקה והבכי הופיע שוב . עתה כבר הותר לקבל את המוות בכאב , בתפילה , בתחנונים , בכעס ובהתקוממות . השינוי הזה התחולל במסגרת של רטוריקה של ביטוי עצמי חד–פעמי ושל ריבוי עצום של שירים נוגים שמרבים להשמיעם בימי אבל . גם המנהג היהודי המסורתי של "ישיבת שבעה" היה לנחלת הכלל והוא משקף צורך אנושי–חברתי של מתן ביטוי לרגשות של סולידריות והזדהות עם המתאבלים . לעומת ההיתר לבכות על הצעירים , לקונן על פצעים היסטוריים , הזקנה , ששיעורה בחברה הישראלית גדל והיא היתה לחלק מסימני ההיכר שלה , הביאה עמה תחושות חזקות מאוד של אכזבה משינויים דרמתיים שהתחוללו בארץ בשנים ספורות , תחושות חזקות שיש צורך לחזור אל זיכרון רב–שנתי ורב–דורי ולבסס עליו את הכבוד לאדם שעבר הרבה בחייו , לבנות זיכרון שיהיה בו מקום להתנסויות של הדורות , לביוגרפיות המגוונות וליצירה התרבותית המצטברת . המוות של הזקן הוא חלק מהתהליך הזה . כבר לא מותו של איש בעל סמכות להכתיב לדורות הבאים בצוואתו , אלא מוות המעניק ירושה תרבותית שבאמצעותה יוכל הדור הצעיר , אם ירצה , לבנות את העולם שלו . בסוף המאה ה20– ובראשית המאה ה21– ניכרים בקרב הציבור החילוני חיפושי דרך גוברים במטרה לעצב דפוסים לא–אורתודוקסיים ואף חילוניים למועדי מחזור החיים . רב מספר החתונות המתקיימות בטקס חילוני , המשלב בתוכו כמה ממרכיבי הטקס המסורתי , אך נערך ללא רב . עולה בהתמדה שיעור הנפטרים שהם או בני משפחתם מבקשים שטקס הקבורה לא יהיה דתי והם מבקשים לפיכך להיקבר בקיבוצים או בבית קברות אזרחי . משפחות חילוניות רבות , המבקשות לקיים לרגל בר / בת מצווה או לרגל חתונה טקס שיתבסס על המורשת היהודית , אך לא בנוסחה האורתודוקסי , פונות לקהילות הרפורמיות ( של התנועה ליהדות מתקדמת ) או הקונסרבטיביות ( של התנועה המסורתית . ( משפחות חילוניות אחרות פונות אל " שטים" ( מכון החגים של התנועה הקיבוצית , ( אל "עלמא – מכללה עברית , " אל "מכון החגים החילוני , " אל "המדרשה" באורנים , ואל גופים נוספים , המסייעים למעוניינים בעיצוב של דפוס טקס חילוני למועדי מחזור החיים שלהם . לקריאה נוספת : אצילי , א , יחסו של השוה"צ לדת ולמסורת , גבעת–חביבה , . 1984 בן–גוריון , א , ושוע , צ , ( עורכים , ( ילקוט אבלות , תל–אביב וביתהשיטה , . 1990 גרץ , נ , ( עורכת , ( נקודת תצפית : תרבות וחברה בא " י ; תל–אביב , תשמ " ח . זעירא , מ ,. קרועים אנו – זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים אל התרבות היהודית , ירושלים , . 2002 שפירא , א , "המוטיבים הדתיים של תנועת העבודה , " בתוך : יהודים חדשים – יהודים ישנים , תל–אביב , . 1997 מערכת החינוך והמתח הדתי–חילוני נמרוד אלוני ויואב סילברט בתנועה הציונית היו מראשיתה השקפות עולם שונות , ולעתים נוגדות , בעניין מקום הדת במדינת היהודים העתידה . כדי לשמור על אחדות התנועה , ולאפשר קיום של דתיים וחילונים בצוותא , הוסכם כבר בוועידה הציונית במינסק , בשנת תרס"ב , ( 1902 ) לאפשר בתוך התנועה הציונית קיום מסגרות נפרדות לחינוך דתי ולחינוך שאינו דתי . בארץ–ישראל היה אז המצב סבוך יותר . מתיישבי "העלייה הראשונה" במושבות היו רובם הגדול דתיים , אך בין המורים בלט חלקם של החילונים , שכינוים היה אז החופשיים . כאשר נתוועדו המורים לתכנן ולתאם את עבודתם , באספותיהם בין השנים תרנ"ב ותרנ"ה , ( 1895-1892 ) נתגלעו לא אחת מחלוקות עזות בין הרוב החופשי שבקרב המורים למיעוט הדתי , והיו מורים דתיים שפרשו מהאספות , כנראה על רקע זה . אף שנעשה ניסיון לנהל את חיי בית הספר באופן שלא ינכר את ההורים הדתיים , נפתחו באחדות מהמושבות "חדרים" מסורתיים , בעידודה של אגודת "שומרי תורה" הדתית–קיצונית מירושלים .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|