|
|
Page:281
מעין תהליך של שיבה למשפחה . העלייה ההמונית מארצות האיסלאם , שבהן העמידו קהילות ישראל את המשפחה במרכז הווייתן , העצימה את התהליך הזה . למרות הזעזועים הרבים שעברה החברה הישראלית , ואולי בגללם , פחתה הביקורת הבין–דורית הקיצונית . נתגלתה נכונות לעצב את החתונה כטקס שבו שותפה החברה . בחתונה הובע הרצון לחוזה המרכך את תביעת החברה מהמשפחה ומהיחיד , והשאיפה לביצור הצריכה המשפחתית התרחבה . השינויים התקבלו בקרב רבים ברגשות מעורבים . המלבוש והתרבות עוד היו צנועים ומסתפקים במועט , אך טקסי החתונה נעשו יותר ויותר ביטוי לפנטזיה של ההורים ושל החתן והכלה . החתונה קיבלה יותר ויותר אופי של תפילה להצלחה בהקמת הבית , בגידול הילדים , בהנחלת מורשת המשפחה . החזרה לדפוסים מסורתיים , להדגשת הופעת הרב , צלם הווידיאו והתזמורת המרקידה את הקהל באו לאשר את חלום הקהל . בקרב חלקים ניכרים של החברה הישראלית הלך והתפשט דפוס של מסיבות חתונה המוניות , ולעתים קרובות ראוותניות , שאליהן באים המוזמנים עם מתנת חג בדמות צ'ק . דפוס זה היכה שורשים כה עמוקים עד שגם משפחות מעוטות אמצעים חשות שהן מחויבות לו , למרות עלותו הגבוהה . מן הצד האחר , עוד ועוד זוגות החלו לגור יחד לפני הנישואים , או לא להתחתן כלל אך לחפש דרכם כזוג במשפחה . ואילו המשפחה , הבאה לתת מקלט רגשי , חירות למימוש אישי , הביאה עמה את תפיסת הסובלנות המינית שבסופו של דבר עודדה גם את ההכרה החברתית בהומוסקסואלי 6 ת ובלסבי 6 ת . במחזור החיים נועד פרק מיוחד לפגישה עם המוות . ביישוב העברי בארץ–ישראל וגם במדינת ישראל היה המוות מופיע לעתים באופן אלים במלחמות , בתאונות ובמגפות , אבל כמובן גם באופן טבעי , בזקנה . פעם הוא הופיע כקוטע את מחזור החיים ופעם כמשלים אותם . פעם כביטוי לטבע , לחסדו ואלימותו , ופעם כביטוי לאוזלת היד או לאלימות האנושית . הפגיעה האלימה שאליה התרגלו יהודים ערערה את הדרך שבה התייצב היהודי מול המוות . המוות התקבל כחלק מהיות האדם יצור החי בפרוזדורים החשוכים של ההיסטוריה . לא היה אפשר להצדיקו הצדקה תיאולוגית . מי שהמשיכו לבקש הסברים תיאולוגיים או אידיאולוגיים למוות העדיפו לשתוק . הקינה כניסיון להחלים על ידי השהיית הפרידה , ולהופכה מפצע לתרופה , לא הספיקה . לא היה מקום וזמן לקינה . הסופר י"ח ברנר ראה במוות את ההיגיון האנושי היחיד , אך טען כי מולו עומדת תאוות החיים הלא מוסברת . צריך לעמוד מול האבסורד שבמוות ולא לקונן על המת . המשוררים וקוראיהם הבינו לפתע כי אין שומע לבכי המסוגנן , שהוא חושף את החולשה יותר מאשר את יכולת העמידה . לנוכח המשברים ההיסטוריים , שהפכו את המוות לאורח אלים ומצוי , היתה תחושה כי יש לקבל את המוות בדרך אחרת . מצד אחר , ההגנה העצמית היהודית בראשית המאה ה20– כבר לא היתה יכולה לקבל את רצח היהודים כתופעה טבעית . הפנמת התחושות האוניברסליות וההומניות הביאה לגילוי קשה : המוות בא על היהודים מידי בני אדם השווים להם . כך נולדה הקינה השותקת שהועברה לארץ–ישראל . העמידה מול המוות ללא בכי , ללא טקסט או מנגינה קבועים , היתה קשה מאוד . התביעה היתה להתייצב מול החלל הריק בגבורה סטואית . צדה האחר היה שבזכות השתיקה תבוא הכתיבה . המדרש הפוליטי שייכתב ייכנס לספרי ההיסטוריה ויישאר אחרי מות המת . מצד אחד , היה בהלוויה אלם , מצד אחר היתה הקפדה על הנצחה בנאום ובספר . מצד אחד איסור דמעה , מצד אחר תרגום התחושות לטקסטים עמידים וחופשיים מ"נוסח . " העמידה הציבורית אל מול האסון מתלווה אל הראייה המשפחתית שעל האדם להפוך את צערו לחלק מן הכוח הציבורי הנאגר . הפער בין התחושות האישיות המיוחדות של בני המשפחה לבין חובתם לציבור , בין הצורך לבטא את האסון לבין הצורך לא לרפות ידיים , יצרו , בייחוד אחרי מלחמת העצמאות , קרע פנימי שנמשך זמן רב . אמהות ואבות שכולים כתבו לציבור דברי השלמה וחיזוק בעוד שבכתיבה פרטית , ביומנים ובהתייחסות פרטית משפחתית , הביעו ייאוש ואכזבה מרה . התרבות של הקינה השותקת לא היתה הדרך היחידה להתמודדות עם האבל . העולים ארצה הביאו עמם תרבויות קינה מגוונות ונוסחי אבל רבים . גם אלה שלא היו דתיים חזרו לעתים על פרטים של האבל המסורתי מבלי להזדהות עם משמעותו . בנסיבות שהצדיקו את עיצוב האבל באופן לאומי , נשמרו לעתים עוד ועוד זוגות החלו לגור יחד לפני הנישואים או לא להתחתן כלל . מצדדים שונים החלו בארגון טקסי חתונה אזרחיים . בתמונה : חתונה אזרחית הנערכת בשוהם ( 2002 ) בידי עירית רוזנבלום , ממלאת מקום יו"ר המועצה המקומית
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|