|
|
Page:206
המציאות החדשה השפיעה על מנהיגי הקהילה היהודית באמריקה , והם החלו להפעיל לחצים כאלה בקביעות . כדי לקיים פעילות כזאת , היה צורך לפתח מודעות מתאימה בקרב היהודים לבעיותיה המדיניות של ישראל . המכשירים העיקריים למעורבותם של יהודים מן השורה בפעילויות למען ישראל לא היו הארגונים הציוניים המסורתיים , אלא דווקא הפדרציות הקהילתיות . שלא כארגונים האחרים , לא דרשו הפדרציות מחבריהן שום דבר לבד מתרומות . הגישה הזאת , שפנתה למכנה המשותף הנמוך ביותר , אפשרה להן להגיע לציבורים גדולים של יהודים ולגייס את תמיכתם בישראל . התהליך דילל במידת מה את תוכנה ואת משמעותה של הציונות כתנועה , אך בה בעת גם חיזק את תודעת ההשתייכות לעם היהודי . מאז 1967 חשים מרבית יהודי התפוצות זיקה לגורלה של ישראל . עד כמה יכול הדבר הזה לשמש בסיס לביטוי זהותם כיהודים – העניין הזה נתון לוויכוח . אף שמדובר בקשר ואולי אף בעוגן לעולם היהודי בכללותו , התמיכה בישראל וההזדהות עמה כשלעצמן אינן מספיקות לשמש בסיס לזהות יהודית לטווח ארוך . אחת השאלות שהציונות אילצה יהודים להתמודד עמן היא אם היא יכולה לשמש לישראלים בסיס לזהות יהודית לטווח ארוך או שמא נחוץ גם מרכיב כלשהו הקשור קשר היסטורי למסורת היהודית . במילים אחרות , האם די שיהודים יהיו ישראליים וציוניים כדי לקיים המשכיות יהודית ? אם שאלה מעין זו עולה כשמדובר ביהודים ישראליים , הרי רלוונטי עוד יותר לשאול את השאלה המקבילה בנוגע ליהודי התפוצות : האם זהות המבוססת על יחסים עם ישראל יכולה לספק די תוכן להבטיח את המשכיותם של חיים יהודיים , הן מבחינת הפרט והן מבחינת הקהילה ? אי אפשר לספק לשאלות מעין אלה תשובות החלטיות , מאז 1967 חשים רוב יהודי ארצות הברית זיקה לגורלה של ישראל . בתמונה : מצעד הצדעה לישראל שנערך בניו-יורק בשנת 1970 בקירוב
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|
|