|
|
Page:112
למעשה , עד שמה שהוסיפו לה יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה משאיר במקרים רבים רושם שברירי וחסר ייחוד . אך היסטוריונים אינם מצליחים למצוא פערים המפרידים בין הצורה שנתנו יהודים לחוויותיהם לבין העשייה היצירתית של תרבות הרוב . מה שראוי לציון בנוגע למחצית השנייה של המאה ה20– הוא הדרך החלקה והמלאה שבה נודדים ערכים , סמלים ואידיאלים בשני הכיוונים – לא רק מן הרוב אל המיעוט , אלא בפעולת גומלין דו–צדדית . אי אפשר למצוא רגע היסטורי שבו היה המיעוט היהודי בארצות הברית כה מבודד עד שתרבותו היתה עשויה להתגבש בנפרד ממשחק הכוחות הצנטריפוגליים של הרוב . כיוון שמערכת ההבעות והסמלים היתה כה חדירה , וכיוון שלא היה אפשר לחסום את הפועלים בתחומה בפני עולם חיצון , שהוא כשלעצמו גילה פתיחות גדולה להשפעה יהודית , היה בלתי אפשרי לשמור על נוקשות החלטית בתוך מדינה שהיא "הגרסה המקורית של המודרניות , אם כי זו גרסה מדובבת או מלווה בכתוביות " , כמאמר הסוציולוג הצרפתי ז'אן בודריאר , המדבר , על פי ההנחה , בשם האירופים . "כל המיתוסים של המודרניות הם אמריקניים " , הוסיף ואמר . ובתהליך הפצתם של המיתוסים הללו , של חלומות קולקטיביים , מילאו יהודים תפקיד מכריע בעיצוב של מנגנוני תרבות ההמונים . האמריקנים בני המאה ה19– של אלקסיס דה טוקוויל נולדו שווים . לעומת זאת , אצל בודריאר , נולדו צאצאיהם בני המאה ה20– מודרניים ; ויהודים בעולם החדש , בהיותם מיעוט עירוני בתכלית , הנחפז לנטוש מאחוריו את הגטו והשטעטל ולהמירם בחילוניות ורציונליזם , חזקה עליהם שייעשו דוגמה לכל החדש , הדינמי , האינדיווידואליסטי , הדעתן והמובן מאליו . הרחבת אפשרויות התעסוקה המודרניזציה הרחיבה את אפשרויות התעסוקה באופנים שהורים יהודיים מהגרים לא היו מסוגלים להבינם , ושאיפות ילדיהם נעשו זרות להם . המלחין האמריקני הקלאסי המפורסם ביותר של המאה ה20– נולד ממש בתחילתה , בשנת , 1900 בבית דירות בברוקלין , שתי קומות מעל חנות סדקית , שבבעלות אביו יליד ליטא . אהרן ( ארון ) קופלנד לא טרח מעולם ללמוד באוניברסיטה ; אך לאחר שהודיע לאביו על רצונו להתקיים מהלחנת מוזיקה קלאסית , נבוך הסוחר הקטן : "מאיפה בא לך רעיון כל כך מוזר ? אפשר להתפרנס מזה " ? השאלה השנייה היתה לגיטימית . מתי היה האריס קופלנד עשוי לפגוש במלחין קלאסי – ואין צורך לומר מלחין שפרנסתו מובטחת ? סמואל ברנשטיין מכר מוצרים לחנויות קוסמטיקה באזורים שמחוץ לבוסטון , וגם אותו הביכה תשוקת בנו יליד אמריקה להתפרנס ממוזיקה קלאסית . וכאשר בא לאולם העירוני להאזין ללני מנצח על קונצרט של תזמורת בזמן מלחמת העולם השנייה , שמעו אותו לוחש : "הכול טוב ויפה , אבל איפה כאן הכסף " ? לא שבעליה של חברת סמואל ברנשטיין למוצרי טיפוח שיער התנגד למוזיקה כשלעצמה , היכולה להיות תחביב נחמד . "נגן בפסנתר כמה שתרצה " , כך ייעץ למי שגילם באישיותו את הגאוניות המוזיקלית באמריקה שלאחר המלחמה . "נפלא לחזור הביתה בלילה אחרי יום קשה ולהירגע ליד הפסנתר . אבל ... בשביל ... לפרנס משפחה , אתה לא יכול להיות כליזמר . " בחברה כזאת לא ריפו את ידי מי שביקש ליצור דבר מה חדש ; וקל היה בה להשעות את ההייררכיות המקובלות בחברה המערבית , או אפילו להופכן . התרבות עצמה ניתנה להגדרה מחדש , בשם היצירתיות והחדשנות . שום אופרה אמריקנית לא הועלתה בלה סקאלה עד , 1954 ורק בעידן משוחרר מתורת הגזע , בתקופה שלאחר המלחמה , היתה פורגי ובס ( 1935 ) יכולה לזכות בהכרה כשכיית–חמדה בל תימחה של התרבות האמריקנית . כשחיפש ג'ורג' גרשווין זמרים ל"האופרה העממית" החדשה שלו , משך שם אחד את תשומת לבו במיוחד . טוד דנקן , מרצה למוזיקה באוניברסיטת הארוורד , קצר באותה העת שבחים על חלקו בהפקה של קוואלריה רוסטיקנה , שכל משתתפיה היו שחורים ; וגרשווין נאלץ להתחנן לפני זמר הבריטון הזה שיבוא מוושינגטון להיבחן לתפקיד פורגי . דנקן לא היה נלהב . "ראיתי בג'ורג' גרשווין מלחין של מוזיקה קלה , כלומר , מישהו מתחת לרמתי " , אמר . ואולם דנקן החששן הופיע בכל זאת בדירתו של גרשווין בניו יורק , וגילה כי המפורסם , הרבגוני והפורה מבין מלחיני המוזיקה הפופולרית לא ידע לנגן בשום כלי נגינה מלבד בפסנתר , וגם בו – רק בסולם אחד . אירווינג ברלין נזקק לפסנתר מיוחד , שהחליף מכנית את הסולמות בהסטת מנוף ; ומאחר שגם תווים לא ידע לקרוא ולכתוב , הוא נזקק למוזיקאי מיומן שיישב לצדו ויכתוב משמיעה את תווי המנגינות שהוא מנגן . ברלין היה התגלמותו של המסחור הלא מלומד של המוזיקה הפופולרית הקלה , שהמוזיקאים הקלאסיים בזו לה כל כך . חרף הפצרותיו של גרשווין ") האם תהיה פורגי שלי ("? עדיין היסס דנקן לקשור עצמו למוזיקה שחשש כי אינה מגעת לרמתה של אופרה אירופית . שבוע לאחר מכן שב דנקן לדירתו של גרשווין , ושם הצטרף אליהם אחיו של המלחין , התמלילן איירה , להאזנה לפרטיטורה של פורגי ובס . כשהגיעו האחים למערכה השנייה , אמר ג'ורג ' לדנקן כי האריה הזו תביא לו פרסום רב . " אריה "? תמה דנקן , שעדיין לא היה מסוגל להעלות בדעתו כי הוא עתיד לשיר את האריה ") I Got Plenty o' Nuttin יש לי שפע של כלום (" בכל רחבי תבל בארבעת העשורים הבאים . כשהגיעו האחים לשיר הסיום ") I'm on My Way אלך לי
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|