|
|
Page:89
השוררים בקרב הגרמנים של העידן החדש . האמן היהודי נחות במהותו בשל השתייכותו לגזע נחות , ואין בכוחו להיות פרודוקטיבי . הנה , למשל , מנדלסון : "מנדלסון הראה לנו , כי יהודי עשוי להיות בעל כישרונות ספציפיים טהורים , לעתים בעל השכלה מעודנת ורבגונית ואף בעל תחושת כבוד מוגברת , מבלי שיתאפשר לו ליצור בנו , ולו רק פעם אחת , את הרושם העמוק הכובש את לבנו , רושם שאותו חשנו פעמים אינספור , כל אימת שפתח אחד מגיבורי האמנות שלנו את פיו כדי לדבר אלינו . " הבעיה , מסתבר מדבריו , אינה ספציפית למנדלסון , וגלום בה , כפי שטוען ואגנר , ממד טפילי בלתי נסבל , שכן : " יצירות מוזיקליות של יהודים מעוררות בנו את הרושם כאילו הוקרא שיר מאת גתה בז'ארגון יהודי . " בעיניו של ואגנר היתה אפוא בעיית היהודים לבעייתה של התרבות הגרמנית כולה , והוא מציע לה פתרון על דרך הגאולה ; אלא שה"גאולה" הזאת מזכירה – במידה מבעיתה , יש לומר – פתרון מסוג אחר , " סופי" יותר : "אולם זכרו , שרק דבר אחד יכול לגאול אתכם , היהודים , מן הקללה הרובצת עליכם : גאולתו של אהסבר = Ahasver ] היהודי הנודד ] – החורבן . " ! ואולם , ארסית ובוערת ככל שהיתה שנאתו ליהודים , קשה לומר שוואגנר היה עקבי ממש בכל הנוגע לקשריו המעשיים עם יהודים , ובעיקר לקשריו עמם בעניינים כספיים . על אף השמצתו את מאיירבר בחיבורו על היהדות במוזיקה , הודה ואגנר כי מאיירבר עשה עמו חסד בנעוריו , כאשר תמך בו תמיכה כספית . ואף על פי שיצא קצפו על "בצע הכסף" ועל " העושק" היהודי , כלשונו , לא בחל בקבלת תרומות מיהודים להקמת בית התיאטרון שלו בביירוית . יתרה מזו : משהוקם בניין התיאטרון בסופו של דבר , העסיק ואגנר זמרים ונגנים יהודיים רבים בהופעות ; ואף כי לא התלהב תחילה מן הרעיון , אי אפשר להתעלם מן העובדה שהטיל דווקא על היהודי הרמן לוי את מלאכת הניצוח על הצגת הבכורה של האופרה האחרונה שלו פארסיפל , בשנת . 1882 ברם , יותר משחשובה אי–מסקניותו הפרטית של ואגנר בעניין הזה והפער שנפער בעליל בין האובססיה הרגשית שלו לבין התנהגותו התכליתית בפועל , נדמה שראוי לתת את הדעת על תופעה אחרת . שכן , חרף העובדה שדיבורו ולא מעט מכתביו גדושים , כאמור , בדברי בלע אנטישמיים , מהקיצוניים והארסיים שנשמעו במאה ה , 19– קשה למצוא להם זכר בפועלו האמנותי של ואגנר . העניין הזה מפתיע ביותר , שהרי ואגנר היה פולמוסן חריף , המשתלח ללא מעצורים בכל השנוא עליו והעושה בתוך כך שימוש מתוחכם במדיום האמנותי העומד לרשותו . די אם חושבים , בהקשר מסוים זה , על האופן הווכחני–ארסי ( וכן – גם הגאוני , ( שבו הוא מצייר במייסטרזינגר מנירנברג את המאבק רב–התלאות שהוא מנהל נגד כוחות רשע למיניהם על מימוש השקפותיו החדשניות בתחום האמנות . נכון אמנם , היה מי שביקש לראות בדמותם של אל H 4 יך , הגמד המרושע מ"זהב הריין , " מימה , היצור הנכלולי מ"זיגפריד , " ובעיקר 4 קמסר , החתרן הבלתי נלאה והפתטי מהמייסטרזינגר , המובס בסופו של דבר בידי ואלטר פון שט B לצינג , בן דמותו של ואגנר , ייצוג קריקטורי של יהודים . אך דומה כי ההוכחה לכך קלושה למדי . לאלבריך , המתואר כדמות שטופת זימה , המוותרת , נוכח דחיית חיזוריה התאוותניים , על המין לטובת הממון , יש אמנם קווי אופי סטריאוטיפיים שנהגה האנטישמיות הקלאסית לייחס ליהודים ; אך מדובר , מצד אחר , בגורמים מעצבי ציוויליזציה כה היוליים – מין וכוח – שלא צריכים להיות אנטישמים גדולים כדי לאמצם כנושאים מרכזיים בתיאור טרגדיה ארכאית , החורגת על פי התכוונותה מעבר לכל הקשר היסטורי–חברתי מסוים . במקרה של בקמסר , ידוע כי ואגנר ביקש להתנקם באמצעות דמותו במבקר הווינאי רב–ההשפעה אדוארד האנסליק – ממתנגדיו הבולטים של ואגנר וממעריציו הגדולים של ברהמס – שמוצאו היה , ככל הידוע , יהודי או יהודילמחצה . במקור אף תכנן ואגנר לכנות את דמותו של בקמסר " האנס ליק , " אך ויתר על כך בסופו של דבר בעצת ידידו פרנץ ליסט . ושוב – המאבק האמנותי–ההשקפתי הנוקב , שהתנהל באותם ימים בין אוהדי "המוזיקה התוכניתית" ( מחנה ואגנר וליסט ) לבין חסידי "המוזיקה האבסולוטית" ( מחנה ברהמס והאנסליק , ( היה , לדידם של המשתתפים בו , ממילא כה מהותי בתכליתו וכה נחרץ בעמדות הפולמוס המתחרות זו בזו , עד כי הגורם האנטישמי שיחק בו , אם בכלל , תפקיד שולי שבשוליים . במילים אחרות : אנטישמי ככל שהיה ואגנר האיש , קשה למצוא לכך סימנים ברורים – לא כל שכן "הוכחות חותכות" – בפועלו של ואגנר האמן . כסוגיה סבוכה ביותר בהקשר הזה מצטייר היחס אל ואגנר בגרמניה במאה שלאחר מותו – היה מי שדיבר עליו כעל " מטרד גרמני" – ובפרט ההערצה שזכה לה מידי המשטר הנאצי . מבחינה מוסדית , אין ספק שלא זו בלבד שהיטלר ביקש להפוך את "ביירוית" למעין אתר לאומי של עלייה–לרגל , אלא שמשפחת ואגנר עצמה התמסרה מרצון לחיזוריו ועשתה את כל שביכולתה כדי לשמר את הסגידה הפולחנית לוואגנר ולמפעלו האידיאולוגי–האמנותי במסגרת המשטר ההיטלראי . לכאורה , לא ניצבו מכשולים אידיאולוגיים כלשהם בפני יצירת הזיקה הזאת ; הגזענות הוואגנרית , היסודות הפולקיסטיים המובהקים בהשקפותיו הפוליטיות , ויותר מכול האנטישמיות הארסית שבה היה חדור , שימשו בסיס נוח ביותר להצגתו כאחד ממטרימיו הבולטים של הנאציזם במאה ה . 19– לא בכדי נעשה לימים לסמל אנטי–יהודי שנקשר ישירות להיטלר ולמשטרו ולא במקרה גם הלך והתמסד החרם הרשמי–למחצה על ביצוע
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|