|
|
Page:78
קולקטיביים , הועדפו על פני התעסקות בנכסים ספציפיים ובתביעות יחידים . ויחד עם זאת היה מקובל על הארגונים היהודיים כי המלחמה גרמה להרס נרחב בכל רחבי אירופה וכי היהודים אינם הקורבנות היחידים שנפגעו פגיעה חומרית . עקב כך לא היה ביכולתם לתבוע את השבתו המלאה של הסטטוס קוו אנטה הכלכלי על כנו והתשלומים שהועברו לא הספיקו כדי השבת רווחתם הכלכלית המקורית של היהודים . במילים אחרות , במקום לתבוע פיצוי מלא על אובדן הרכוש היהודי , העדיפו הארגונים להתפשר ולהסכים להסדרים כספיים ריאליסטיים בלי לתבוע פיצוי מלא על אבדות היהודים . מכל מקום , הגישה הקולקטיביסטית לשילומים ולהשבת הרכוש הותירה ניצולי שואה רבים בתחושה שהם עצמם אינם מקבלים את חלקם הראוי בפיצויים , או שהארגונים היהודיים מתעלמים מזכויותיהם . במהלך שנות ה90– חבר העניין הציבורי המחודש בשואה לתחושתם של ניצולים רבים כי לא זכו לפיצוי מלא על אובדן רכושם האישי , ואלה סיפקו את הרקע להתעוררות מחודשת של תביעות , שלא יושבו במלואן ארבעים שנה קודם לכן . לארגונים פוליטיים יהודיים היה נוח לעסוק בנושא הזה , לאחר שמצאו את עצמם ללא סדר יום ממשי בתום מסעות התעמולה המוצלחים לשחרור יהודי ברית המועצות ולנידויו של נשיא אוסטריה , קורט ולדהיים . הקונגרס היהודי העולמי אימץ את סוגיית הנכסים מתקופת השואה , ובמיומנות פוליטית ראויה לציון עלה בידו לשלב את סוגיית זכויות הניצולים בסדר יומה של הפוליטיקה הפנימית בארצות הברית . מעורבותה של מחלקת המדינה , בצד תמיכה רחבה של אמצעי התקשורת האמריקניים , הכשירו את הקרקע ליישובן של כמה תביעות יהודיות בולטות – נגד בנקים שווייציים , חברות ביטוח , התעשייה הגרמנית ( על השימוש בעובדי כפייה יהודיים ולא יהודיים , ( ולהשבת נדל"ן שהיה בבעלות יהודית בשטחי גרמניה המזרחית לשעבר . התביעות המאוחרות הללו התמקדו בזכויותיהם של ניצולים כיחידים , והמסע הציבורי שנועד לקדם את התביעות האלה התמיד להתעלם מן העובדה שהסכמי 1952-1945 כבר הגיעו להישגים ניכרים ביותר בהסדרת התביעות החומריות של יהודים . קומץ המנהיגים היהודיים בארצות הברית שהוביל את הקמפיין גם התייחס בביטול לניסיונותיה של ההנהגה היהודית האירופית המקבילה להתחשב בעובדה הזאת . בשנים שמיד לאחר המלחמה היו צורכי החומר של הניצולים כה גדולים , עד שלא היה צורך לטרוח הרבה בהסברת צדקתן של תביעות היהודים . כעבור חמישים שנה היה קשה יותר לתבוע פיצויים על בסיס צרכים של הניצולים שלא באו על סיפוקם , והיה גם קשה הרבה יותר לבסס את זכויות הבעלות של הניצולים על נכסים ספציפיים זמן רב כל כך לאחר המאורעות . סכומי כסף ניכרים כבר שולמו או הובטחו לתובעים , אך קרוב לוודאי שבמקרים רבים מאוד לא תתאפשר הקצאתם לניצולים על בסיס בעלותם על נכסים מסוימים . זה בדיוק המצב שחזו הארגונים היהודיים שהיו אחראים לשלב הטיפול בשילומים והשבת רכוש בשנים , 1952-1945 דבר שמבהיר את החוכמה שהיתה במדיניות השימוש הקיבוצי בכספים שהתקבלו באותה העת . יתרה מזאת , אותם מנגנונים מייצגים שעסקו בחלוקת הכספים בשנים 1970-1950 אינם קיימים עוד . היקפם הגדול של ההסדרים שהושגו מאז 1995 יצר יתרות בסדר גודל העשוי להגיע עד יותר משלושה מיליארד דולר . בהעדר הגורמים שהביאו להצלחתם הגדולה כל כך של הסכמי , 1952-1945 ולשימוש ראוי של הכספים שהצטברו , עדיין לא ברור איזו השפעה תהיה לתשלומים האחרונים על התהליך המתמשך של תיקון העוולות שנעשו לקיבוצים ולפרטים בעם היהודי . מאבק באמצעות ארגונים בינלאומיים נתן לרנר קונגרס וינה , שזומן ב1815– בעקבות מלחמות נפוליון במטרה להשליט סדר ביבשת אירופה , היה הפורום הבינלאומי הראשון שבו דנו בבעיה היהודית ובהכרה בזכות היהודים לשוויון . בין קונגרס וינה לבין מלחמת העולם הראשונה נעשו ניסיונות שונים לתת למיעוטים בכלל וליהודים בפרט הגנה בינלאומית . בדרך כלל מדובר היה במה שהוגדר 'התערבות הומניטרית , ' שננקטה בידי ממשלות מסוימות , לעתים באופן ספונטני ולעתים ביוזמת הקהילות היהודיות המקומיות . ההתערבות הזאת נשאה אופי לא פורמלי ולא היה לה בסיס משפטי , אך היא הצליחה למנוע לפעמים פגיעה ביהודים . ההתערבות נעשתה הן לטובת היהודים בלבד , כדוגמת ההתערבות בשאלת מעמדם של היהודים במדינות הקונפדרציה של גרמניה , שנדונה בקונגרס וינה , והן לטובת היהודים כקבוצת מיעוט אחת בין רבות , כדוגמת תביעתה של הולנד בקונגרס וינה שלא להפלות כלל בין קבוצות דתיות שונות . שאלת מעמדם של היהודים במדינות השונות נדונה ישירות ובעקיפין גם בקונגרס שהתקיים באקס לה שאפל ב , 1818– בוועידת לונדון ב , 1830– בקונגרס פריז ב , 1856– בוועידת קונסטנטינופול ב , 1856– בוועידת פריז
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|