|
|
Page:36
יהודים בין אומות העולם רבים מיהרו להגדיר את היחס של אירופה כלפי ארצם במונחים של האנטישמיות הקלאסית ; יהודים רבים במערב תוהים כיום אם ההשתלבות ההרמונית שלהם בארצות מושבם לא היתה אלא אשליה מסוכנת . האומנם ? בחינה מפוכחת של תנודות היחס כלפי ישראל – ויהודי התפוצות – מלמדת שהתמונה משנה את צבעיה הן בהתאם למתרחש בשטח והן לפי זווית הצפייה . כך בנוגע לשני האירועים הפרדיגמטיים שהזכרנו : החלטת עצרת האו"ם מ1975– והוועידה בדרבן . הראשונה היתה תוצאה של "הרוב האוטומטי" של הגוש הסובייטי והמדינות הבלתי מזדהות ; התמוטטותה של ברית המועצות ו"אפקט אוסלו" אפשרו את ביטולה . בדרבן הצעות ההחלטה האנטי–ישראליות סוכלו בסופו של דבר . ואילו ההתקפות האנטישמיות היו רובן ככולן מעשיהם של בני המיעוט הערבי , הווה אומר תוצאה ישירה של הסכסוך המזרח–תיכוני . לא מקרה הוא שרובן התרחשו בצרפת , מדינה שעל אדמתה חיים בשכנות לא נוחה המיעוט הערבי–מוסלמי והקהילה היהודית הגדולים במערב . המסקנה המתבקשת : מצבה של ישראל בקרב גויי העולם אינו רק תוצר של היסטוריה ארוכת שנים ; הוא גם , ובעיקר , תולדה של התרחשויות פוליטיות , צבאיות ודיפלומטיות קונקרטיות . קשה להורות על קיומו של קו רציף . מעמדה של ישראל ידע במרוצת השנים עליות ומורדות . השלום עם מצרים שיפר אותו במשהו , האינתיפאדה הראשונה פגעה בו פגיעה קשה , הסכמי אוסלו היטיבו עמו מאוד , האינתיפאדה השנייה דרדרה אותו שוב לשפל נורא , אולי חסר תקדים . אבל באחד הימים שיבואו , עשויה התפתחות חיובית במשא ומתן עם הפלסטינים להרגיע שוב את הרוחות . ראייה פסימית ומיואשת , בבחינת "עם לבדד ישכון , " או , בגרסתו העדכנית של הפסוק , " העולם כולו נגדנו , " חוטאת לאמת ההיסטורית ואין בה תועלת . היא חוטאת לאמת ההיסטורית שכן ישראל תמיד זכתה , ועודנה זוכה , לתמיכה ניכרת , חומרית ומוראלית , בעולם . ללא התמיכה הזאת היא היתה נותרת בחזקת חלום בטרם הקמתה ומתקשה להחזיק מעמד לאחר מכן . וחשוב לא פחות , הראייה הזאת משכיחה מלב הישראלים אמת ציונית בסיסית : מעמדם בקרב אומות העולם תלוי בראש ובראשונה במעשיהם . זוהי , לדעת רבים , הציונות כולה על רגל אחת . יהודים כמיעוט בין מיעוטים – מבוא שולמית וולקוב מנקודת המבט של ימינו , כאשר למרות הניסיון האירופי ליצור מסגרת פדרטיבית על–לאומית , מדינת הלאום היא ללא ספק עדיין הנורמה הפוליטית , נקל לראות ביהודים החיים מחוץ לתחומי ישראל קבוצת מיעוט ולנתח את מעמדם בהשוואה וביחס לקבוצת הרוב שבתוכה הם חיים . יהודים , שיש להם מאפיינים דתיים ואתניים משלהם , אכן היו מאז ומעולם קבוצת מיעוט . באירופה הקתולית , למשל , היתה זהותם כמיעוט דתי סימן ההיכר החשוב ביותר שלהם . גם לאחר הרפורמציה , כאשר מאום לא נותר מן האחדות הנוצרית המפוארת של המאות הקודמות , נותרו בכל זאת היהודים כמיעוט דתי מובהק בסביבה הנוצרית . אך במקרים רבים , יש לזכור , לא היו היהודים אלא קבוצת מיעוט אחת בין אחרות , ואת מעמדם יש לבדוק לא רק אל מול מעמדה של קבוצת הרוב אלא גם בהשוואה לקבוצות מיעוט אחרות . המודל המציב אותם כנגד דת הרוב , או מול הלאום המובהק שבסביבתו חיו , מחמיץ אספקטים חשובים של הווייתם . בספרד של "תור הזהב" היו היהודים והנוצרים מיעוטים בעולם שנשלט על ידי האיסלאם , ועם הרקונקיסטה הם נהפכו למיעוט לצד המוסלמים בחברה שהאינקוויזיציה היתה לסימן ההיכר שלה . גם בעולם המודרני לא תמיד חיו היהודים מול רוב דתי או לאומי אחד , השואף לאחידות . במדינות השונות של גרמניה , שבניגוד לשאר הארצות האירופיות שחוו את הרפורמציה , כללו תמיד תושבים קתוליים ופרוטסטנטיים ( אוונגלים , כפי שהם מכונים שם ) גם יחד , אפשר היה לנסות ולראות ביהודים לא יותר מ"קונפסיה" אחת נוספת . בבתי ספר במדינות רבות בתחומי גרמניה במהלך המאה ה19– ניתנו שיעורי הדת בשלושה מסלולים מקבילים : לקתולים , לפרוטסטנטים וליהודים . למרות זאת תחושת המיעוט של יהודי גרמניה נשארה ברורה וחריפה . הם חיו מול רוב של גרמנים בעלי הכרה לאומית הולכת ומתחזקת , גם למרות מציאותם של מיעוטים נוספים במדינות גרמניה , ובעיקר פולנים , דנים , איטלקים וצרפתים . אין ספק שהצירוף של דת אחרת עם מוצא אתני אחר עשה אותם למיעוט באורח מובהק במיוחד , ותחושה זו נותרה בעינה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|