|
|
Page:10
לא השלימה עם אפשרות קיומו של מיעוט יהודי שווה זכויות והיהודים ראו בה אויב , המתנכל להם בכל הזדמנות . את יחסי הגומלין שהתגבשו בין היהודים לשלטונות ברוסיה אפיינה עוינות ; בצרפת – פתיחות ; ואת כל גווני הביניים ניתן לגלות בתווך הגיאוגרפי והרעיוני שביניהן . למרות חשיבותה של המדינה בתהליכי השינוי שחלו ביחסים בין יהודים ללא יהודים בעידן המודרני , לא תמיד נבע מעמדם האמיתי ממבנה המשטר או מן המערך החוקתי הרלוונטי . יהודי גרמניה מספקים דוגמה מעניינת למצב שבו , למרות היסוסיה של המדינה ולמרות הוויכוח המתמשך בשאלת האמנסיפציה הפורמלית , עבר על היהודים שם תהליך עמוק של השתלבות בחברה ובתרבות . יהודים אמידים ומשכילים זכו להתקבל , לפחות באופן חלקי , כבר בשלהי המאה ה18– בחברה "הניטרלית–למחצה , " כפי שכינה אותה ההיסטוריון יעקב כ"ץ . אמנם , כניסה לחברה באמצעות כוח כלכלי היתה דרך מוכרת ליהודים גם בעבר , אך עתה השתתפו בתהליך לא רק "יהודי חצר" עתירי ממון ונכסים אלא גם סוחרים עירוניים מצליחים או תעשיינים מתחילים . ברלין היתה אבן שואבת למצליחנים מסוג זה . אך החידוש הבולט בעידן החדש היה כניסתם של משכילים יהודים , מי שאימצו לעצמם את ערכי התרבות של סביבתם החברתית . משה מנדלסון היה לדמות המופת בתהליך זה , אך יש עוד דוגמאות של יהודים ואף יהודיות שלקחו אז חלק בחיים האינטלקטואלים של ברלין . ובעוד מנדלסון נשאר נאמן לאורך כל הדרך לדת אבותיו ולחיים לפי ההלכה , היו בין המשכילים היהודים גם כאלה שזנחו מסורת זו , ולעתים אף המירו את דתם ופרשו מן הקהילה כליל . מכיוון שפתיחת האפשרויות החדשות בפני היהודים מעולם לא התנהלה באורח רצוף והיהודים מצאו עצמם שוב ושוב נבלמים במהלך כניסתם לחברה ולתרבות הסובבת , היו שנואשו והחליטו לוותר על יהדותם . הטבילה נראתה להם , כפי שכתב היינה , כ"כרטיס הכניסה לחברה האירופית . " אך להשגת מטרה זו נקטו יהודים גם בטקטיקות נוספות , רדיקליות פחות מן ההמרה . היו שחיפשו דרכים לעשות תיקונים בפולחן הדתי , לשנות חלקים מן הטקסטים בספר התפילה * לאמץ מנהגי קודש וחול דומים לאלה הנהוגים בסביבתם . תנועת הרפורמה לגווניה היתה , בלי ספק , חלק ממאמץ כללי זה להתקרב לתרבות ה ' חיצונית ' בלי לוותר על היהדות . בתנועה זו היו אגפים קיצונים יותר וקיצונים פחות , ואפילו את הניאו–אורתודוקסיה , מין שילוב בין שמירת מצוות לתרבות הגבוהה של הסביבה , אפשר לראות כאגף מאגפיה . אחרים ביקשו להתמקד במה שהחלו לכנות " מדע היהדות , " הכולל את חקר ההגות וההיסטוריה היהודית ולימוד השירה העברית . במחצית השנייה של המאה ה19– העדיפו רבים חילון מרחיק לכת , נעשו אדישים לנושא הדתי והתרחקו ממנו בהדרגה , גם אם לא נטשו את זהותם היהודית לחלוטין . כל הדרכים האלה הקלו בסופו של דבר על יצירת מגע עם לא יהודים וחיזקו את תהליכי השילוב . שכן , מחוץ לתחומי המדינה והחוק הנהוג בה , לא היה לחברה הלא יהודית קו אחיד בהתייחסות ליהודים , ורצונם הטוב של יהודים ולא יהודים היה תלוי בסבך של גורמים – כלליים ומקומיים . לשאלה אם יכולים יהודים להיות חברים , למשל , באגודות השונות שאכלסו את מרחב התרבות של החברה הבורגנית , ניתנו תשובות שונות בהתאם לזמן , למקום ולאופי האגודות . בדרך כלל , באזורים ובתקופות שבהם שררה אווירה פוליטית ליברלית יותר היתה גם הגישה החברתית לשילוב היהודים חיובית יותר . בתקופות של חולשת הליברליזם , כגון בשנות ה70– של המאה ה , 19– שבו ונסגרו בפניהם הדלתות . האגודות והארגונים מנעו את כניסתם – זמנית או לצמיתות ; הרחוב נעשה עוין יותר ; הקשרים הקיימים הפכו מתוחים ורגישים יותר . בולטים במיוחד היו גלי האנטישמיות שעמם נאלצו להתמודד . בסוף שנות ה70– של המאה ה19– הוקמו בגרמניה מפלגות שמצען כלל סעיפים אנטישמיים מובהקים . בשנות המאבק סביב משפט דרייפוס צמחו גם בצרפת ארגונים פוליטיים אנטישמיים . מפלגות שמרניות בכל מקום גלשו מדי פעם לעמדות אנטישמיות גלויות פחות או יותר ; בגרמניה – מתוך היסוס , ברוסיה – בשצף קצף . וגם השמאל לא נותר תמיד במחנה הנגד–אנטישמי . יהודים שנישאו על גלי ההצלחה בעקבות החידושים הפיננסיים והתעשייתיים של המודרניזציה נחשבו בעיני דורות של סוציאליסטים לנציגים מובהקים של הקפיטליזם הדורסני החדש . כבר בחיבורו המפורסם משנת , 1844 לשאלת היהודים , זיהה אותם קארל מארקס כנושאי הדגל של שיטת הניצול הזו . בזרם האנרכיסטי של התנועה הסוציאליסטית ידוע לשמצה המלל האנטישמי של פרודון בצרפת , באקונין ברוסיה , ואישים אחרים ידועים פחות בכל חלקי אירופה . לאסאל – יהודי בעצמו – שם לו למטרה לתקוף את האינטלקטואלים היהודים התומכים בשיטה : עיתונאים , אנשי עט וספר , וחברים לשעבר שבחרו בדרך אחרת . בעוד שהמפלגה הסוציאל–דמוקרטית בגרמניה יצאה בדרך כלל נגד האנטישמיות , גם אם לא הצליחה לנכש את כל גילויי השנאה ליהודים בשורותיה , היססו הפלגים הסוציאליסטיים השונים בצרפת זמן רב עד שהכריעו , לפחות חלקם , לתמוך בגלוי ובמרץ במאבק לטיהור שמו של דרייפוס . גם ברוסיה נתקבלה באיחור רב הכרה מסוימת בזהותם הנפרדת , אולי אף בלאומיותם , של יהודים ; וגם זאת רק בפלג המנשביקי של התנועה הסוציאליסטית המהפכנית . מלבד הסוציאל–רבולוציונרים , היו כל הפלגים המהפכנים בארץ זו נגועים במידה זו או אחרת באנטישמיות , אף כי אחדים ממנהיגיהם היו ממוצא יהודי .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|