|
|
Page:323
הבית היהודי אסתר מוצ'בסקי–שנפר אחד השינויים הגדולים ביותר שהביא העידן המודרני לחיי היהודים התחולל בבית היהודי . מאז ראשיתה של האמנסיפציה , לפני מאתיים שנה , החל תהליך של ליברליזציה שאפשר ליהודים להשתלב גם טופוגרפית בחברה הלא–יהודית . גילוי מוחשי מובהק של תמורה מן הסוג הזה התרחש , למשל , באיטליה בתקופת מלחמות נפוליון . הצבא הצרפתי הרפובליקני הרס את חומות ה"גטו , " השכונה היהודית שבה חויבו היהודים לגור במשך מאות שנים . בארצות אחרות היה תהליך ביטול המחיצות הפיזיות אטי יותר . לעתים הותר רק ליהודים בעלי מעמד מיוחד לקבוע את דירתם בשכונות אחרות , שעה שכל השאר נאלצו לצאת בכל ערב מן האזורים האסורים . בפולין , שבה נאסרו מגורי יהודים בערים שנהנו מן הזכות "שלא לסבול" ( De-non tolerandis ) יהודים , הוסרו הגבלות אלה בהדרגה . כך , למשל , נפתחה הדרך למגורים להמוני יהודים בוורשה . לתמורה זו במרחב המחיה היהודי היתה השפעה מכרעת לא רק על מגעיהם של היהודים עם הקבוצות האתניות והשכבות החברתיות שבתוכן שכנו , אלא גם על מקומו של הבית היהודי במרחב , על עיצובו ותפקודיו . תופעה חשובה נוספת שהשפיעה על מיקום מגוריהם של היהודים היתה אימוץ תפיסות חדשניות על אודות הקשר בין מעמד חברתי , איכות חיים ועיצוב הסביבה . אוטופיות רבות שהגו מתקני עולם , מהפכנים רדיקליים וסופרים לאומיים ביקשו לתקן את החברה היהודית גם באמצעות שינוי סביבתי . " שכונות גנים" ו"מושבות מופת" ליהודים תוכננו בידי ארכיטקטים חדשנים ויצרו במקומות רבים ( בראש ובראשונה בארץ–ישראל ) סביבה יהודית חדשה , חילונית באופייה , ובית יהודי חסר תקדים במסורת העתיקה . הרובע היהודי לפני האמנסיפציה היו היהודים ברוב ארצות התפוצה , במזרח כמו במערב , מוגבלים בבחירת מקומות מגוריהם והיו חייבים לגור במקומות שהוקצו להם על פי החוק . בימינו קוראים לשטחי המגורים שנכפו על יהודים , ושנמצאים בקרבת אזורי מגורים של לא–יהודים , בשם גטאות . אף שהשם גטו עצמו נקבע בוונציה בשנת , 1516 שאז נתחם בה מקום מגורים מיוחד ליהודים שנאסר עליהם לגור באזורים אחרים של העיר , הוא נעשה לשם כללי לתופעה שכבר היתה קיימת אז במקומות שונים . יהודים התגוררו במקומות שנקבעו להם בתחומי העיר , או בעיירות סמוכות לערים , שבהן היוו , לעתים , בכמה מקומות במזרח אירופה , את רוב תושביהן . עם האמנסיפציה היגרו רבים מן היהודים , שישבו באזורים כפריים , אל הערים והעיירות ושמו בכך קץ למקצועות יהודיים כפריים אופייניים כמו מסחר בבקר ובסוסים , שהיו נפוצים באלזאס ובגרמניה . במזרח אירופה , שלא כמו בערי איטליה וגרמניה , לא היה " גטו . " היהודים התגוררו לעתים קרובות במרכז העיר , סביב כיכר השוק , ובשכנות עם עירונים לא יהודים . העיר היהודית המזרח אירופית לא היתה ישות יהודית טהורה , אלא תערובת של מוסדות נוצריים ויהודיים ששכנו זה לצד זה . מיתוס העיירה כאי מבודד בתוך סביבה זרה נוצר בספרות היהודית המודרנית . מיתוס זה משקף אידיאולוגיות מודרניות ברוח הלאומיות היהודית , ואינו מייצג את הגיאוגרפיה היישובית של קהילות היהודים . המציאות הגיאוגרפית היתה שונה למדי . אלפי מפות של ערים ועיירות מראות על 4 רבה פיזית גדולה בין בית הכנסת , הקתדרלה הקתולית , בית רב הקהילה ודירתו של כוהן הדת הקתולי . נוסף על כך , העיירה המקורית נוסדה על פי תוכנית אב ולא צמחה באופן ספונטני , כפי שעשוי לדמות המתבונן בן זמננו . לפיכך , ניתן להבחין בה בסדר הגיוני , מערך רחובות מסודר וחלוקה מתוכננת מראש של שימושי הקרקע . לפני האמנסיפציה היו היהודים חייבים לשוב עם שקיעת החמה לאזור הסגור שלהם . הגטאות , בעיקר אלה שבערים , היו צפופים ותנאי החיים בהם היו קשים . הבתים נבנו לגובה , כיוון שלא ניתן להם להתפשט לרוחב , וצורת בנייה זו הגבירה את הצפיפות והחמירה את תנאי התברואה . כאלה היו שכונות היהודים באיטליה . שערי הגטו בעיר רומא , שאלפי יהודים התגוררו בו בצפיפות , נפתחו רק עם איחודה של איטליה וביטולה של מדינת האפיפיור בשנת , 1870 אך רבים המשיכו לגור בשכונה צפופה זו גם במאה ה . 20– גתה תיאר גטו כזה , שהיה בעיר פרנקפורט על נהר מיין , דחוק בין חומות העיר הפנימית . המקום עורר את סקרנותו בשל אווירת הזרות ששקקה בו . הוא כתב על צפיפותו של הרובע היהודי ועל תנאי החיים העלובים ששררו בו . אפילו משפחה בעלת שאיפות כלכליות נישאות כמו משפחת רוטשילד נאלצה להסתפק שם במגורים צנועים ולחיות במחנק ללא מרחב–מחייה . ייתכן שהדוגמה היחידה במינה של עלייתה של משפחה זו , שהגיעה לעושר ולהשפעה , מיטיבה להדגים את האפשרויות הפתאומיות שנפתחו לפתע בפני היהודים , כאשר הותר להם לבחור כרצונם את מקום מגוריהם . תצוגת המותרות שהפגינה משפחה זו בתרבות המגורים שלה , מתוך חיקוי
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|