|
|
Page:316
יהודים וספורט הספורט והאימון הגופני זכו למקום נכבד בתרבות המאה ה20– באירופה ובאוכלוסיות שהושפעו ממנה , ובשל כך הם הגיעו גם בקרב היהדות המודרנית למקום של כבוד . ספורט יהודי היה לתחום עיסוק פופולרי שזכה לתפקיד מרכזי בשיח היהודי , ואף היה למחוז ממחוזות הזיכרון של העם היהודי . העיסוק בשאלה אם היה היהודי של העבר מצטיין בספורט הוא תוצאה של מעמד הספורט בעולם המודרני ושל מידת הלגיטימציה שזוכה לו טיעון היסטורי בדיון על ההווה . משעה שגילתה היהדות המודרנית , ובראש ובראשונה הלאומיות היהודית , את תרבות הגוף והספורט כאבן יסוד , חיפשה את המקורות לכך בעולם היהודי העתיק . הלאומיות היהודית , ששיטת הטיעון שלה מבוססת על "תחייה" ו"רגנרציה , " ניסתה לשחזר יהדות–שרירים של העולם העתיק . גם המקורות המקראיים וגם מקורות המשנה והגמרא נבדקו כדי לשרטט תמונה של עבר יהודי עתיר חוסן גופני . דוגמה מובהקת לכך מצויה בכתביהם של פליקס פינצ'ובר , שספרו הרץ היהודי ( 1937 ) הוא בחזקת ניסיון למצות מתוך המקרא את כל סוגי הריצה ( למן מרוץ השליחים ועד למרוץ המרתון היהודי , הלא הוא מרוץ אפק , ( ושל חוקר כתבי הרמב"ם הציוני זיסמן מונטנר , שעסק בתרבות הגוף היהודית בתלמוד : קפיצתו לרוחק של ריש לקיש , וכמוה הקביעה במסכת סנהדרין שחייב אדם ללמד משה צימרמן את בנו לשחות , השלימו את הרושם בדבר עולם יהודי בעת העתיקה שההצטיינות בפעילות הגופנית ובספורט אפיינה אותו . הספורט נחשב אחד ממרכיבי ההתגברות על ההתנוונות של היהדות או של העם היהודי בעיני מי שהחזיקו במושגים כמו תחייה והתנוונות . למן סוף המאה ה19– גויסה ההיסטוריה היהודית כדי לאשש את המרכיב הזה . כיוון שהספורט גויס כמענה לא רק לטענה מופשטת בדבר התנוונות הגוף היהודי , אלא גם כמענה לתחושה שהיהודי רפה גוף וחסר יכולת התגוננות מפני הגוי בעל הגוף , חיפשו במיתולוגיה של תרבות הגוף היהודית לא רק את המהירים אלא גם את החזקים , הקשתים והמתאגרפים , לא רק את נציגי העולם העתיק , אלא גם את נציגי העת החדשה . כך נעשה המתאגרף היהודי האנגלי דניאל מנדוזה לדמות מרכזית במיתולוגיה זו , וכמוהו גם ישראל בילאסקו וסם אליעש , שהיו אלופים במפנה המאות ה18– וה . 19– גיבור ידוע בפולין היה זישא ברייטברט , שהיה מופיע בתצוגות של כוח פיזי רב . בחברה התעשייתית הדינמית , בתוך תהליך המודרניזציה של המאות ה19– וה , 20– שימש הספורט כלי של ניעות חברתית כלפי מעלה . יהודים בחברה של מהגרים , בעיקר בארצות הברית , אכן השתמשו בין השאר גם בספורט למטרה הזאת עצמה . בולטותם של יהודים בענף האגרוף ( שבו עשו להם שם מתאגרפים כבני לאונרד ומאקס בר ) ואחר כך בענף הספורט הלאומי האמריקני המובהק , הבייסבול , היא ביטוי לתפקיד הזה של הספורט . ואולם שחקני הבייסבול היהודיים , שהנק גרינברג וסנדי קופקס הם הבולטים בהם , שימשו גם לכלל החברה היהודית המקומית מכשיר של הזדהות קבוצתית בצד מכשיר של אינטגרציה בתרבות ובחברה האמריקניות . אותו מכניזם שבדרך כלל עוקבים אחריו בתרבות ה"גבוהה" פעל , ובאפקטיביות ניכרת , בתרבות הפופולרית , בספורט . חשיבותו של המכשיר הזה לקבוצה היהודית ירדה כאשר תהליך האינטגרציה בחברה הבשיל וחוויית האפליה נעשתה משנית . בחברה האירופית לפני השואה , שנתקיימה בה אפליה חברתית של יהודים גם במקומות שזכו בהם לשיווי זכויות פוליטי , שימש הספורט ליהודים פיצוי על האפליה , הן כאשר הופיעו כיחידים בקבוצות לא יהודיות והן כאשר היו מאורגנים בקבוצות ובאגודות יהודיות . אחד המדדים להצלחה בהתמודדות עם הדימוי של היהודי החלש והעצבני היה בהופעות בתחרויות הלאומיות ובעיקר הבינלאומיות , בראש ובראשונה באולימפיאדות . תחומי ההצטיינות של יהודים בספורט היו קשורים במעמד החברתי שאליו השתייכו ובסטטוס שהיה לענפים מסוימים בארצותיהם . בולטותם של ספורטאים יהודיים בענפי השחייה , הסיוף רישום משנת 1790 של המתאגרף היהודי האגדי דניאל מנדוזה ( משמאל ) שהיה אלוף אנגליה בשנים 1795-1792
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|