|
|
Page:290
1881 ישראל ברטל ב29– ביולי 1881 כתב ביומנו תלמיד הכיתה השביעית בגימנסיה המוסקבאית חיים חיסין : "האונייה עוזבת את החוף כאילו שלא ברצון [ ... ] ואנשים , אוניות , בתים עוברים בערבוביה אחת לעינינו ושרטוטיהם מיטשטשים . האדמה הולכת ונעלמת לאט לאט – והנה אנחנו בתוך הים הפתוח . 'רוסיה' נושאת אותי בכל כוח קיטורה מרוסיה ... עצב ירד עלי , בזוכרי , שפה , מאחרי , עזבתי את כל קשרי ושאיפותי ; פה קבורים חלומותי ומשאות נפשי , כל זה שהיה לי תוכן–חיים עד עתה . פה גדלתי והייתי לאיש , פה גדלו רגשותי , צמחה אהבתי ... אך את הרחקת אותי , מולדת יקרה ; על אותות חיבה ענית לי בקור זעף אכזרי . הוי , קשה היא מנת גורלי : זרוע כל הימים ולא לקצור לעולם , תחת גמול–תודה – חירופים ולעג . " ... השורות האלה היו פרי עטו של אחד מחברי תנועת ביל"ו , איש שהיה לימים רופא , עסקן ציוני וממייסדי העיר תל–אביב . העלם הנרגש שעמד על סיפון הספינה שהפליגה מנמל אודסה אל איסטנבול נתן ביטוי , בשורות המעטות האלה , להלך רוח , שקבע לימים את האופן שבו נחקקה שנת 1881 בזיכרון הקיבוצי של המוני יהודים . בישראל זוכרים את שנת 1881 כנקודת מפנה מכרעת בהיסטוריה של היהודים . תוכנית הלימודים הממלכתית הנחילה לדורות של ישראלים גרסה ציונית למאורעות אותה שנה . היא מתמקדת בהרחבה בהלם ובאכזבה שגרמו הפרעות . משכילים שוחרי 6 דמה ומתקני עולם אוהבי תרבות רוסיה שהתפכחו מאשליה עוררו את תנועת " חיבת ציון" והולידו את העלייה הלאומית הראשונה לארץישראל . בתודעה של יהודים באמריקה הצפונית , לעומת זאת , נצרב הקשר שהיה בין הפרעות בדרום האימפריה הרוסית לראשית ההגירה ההמונית ממזרח אירופה . ההמונים דוברי שפת יידיש , שגדשו את רובעי העוני של הכרך האמריקני , לא היו אידיאליסטים שחזונם נכזב , אלא אנשים פשוטים שביקשו מפלט מאימת הפורעים ומרדיפות השלטונות . הדימוי הזה , ששורשיו נעוצים כבר בחוויה הישירה של פליטי , 1882-1881 התעצם והלך עם גלי הפרעות שאירעו בראשית המאה ה , 20– והיו אלימים הרבה יותר . "פוגרום" היה , לדברי ההיסטוריון היהודי–אמריקני סטיב זיפרסטיין , אחד מן הדימויים הרווחים של העבר הקרוב במזרח אירופה : "זיכרון המהגרים בארצות הברית , וגם במקומות אחרים , נטה לראות את העולם כמעט אך ורק במושגים קודרים . " מקומה של שנת 1881 בתודעה הקיבוצית של היהודים הוא אחד המקרים המובהקים של מפגש בין התוויה אידיאולוגית לחוויה ספונטנית . אליטות רדיקליות לאומיות ותנועות תיקון עולם ביקשו לעצב את הדרך שבה תיזכר שנת הפרעות ברוסיה , אף טבעו חותמן בכתיבה ההיסטורית . לדידם היו העיקר ניפוץ האשליה וחיפוש החלופה הפוליטית . ברוח זו כתבו על מקומה של שנת 1881 גם ההיסטוריונים בן ציון דינור , שמואל אטינגר ויונתן פרנקל ; חוויית דורות של מהגרים לכרכי המערב הנציחה את הפוגרום ואת הבריחה כסמלים המכוננים . כנגד שתי המגמות כאחת , זו הלאומית–רדיקלית וזו המתמקדת בחוויית פליטי הפרעות , יוצאים היום היסטוריונים כבנימין נתנס וג'ון קליר , המבקשים להמעיט בחומרת המאורעות שאירעו בשנת 1881 ולהבליט דווקא את המשך מגמות ההשתלבות בחברה הרוסית . עד עצם היום הזה נמשך בהיסטוריוגרפיה המאבק על הדרך שבה יעוצב זיכרון פרעות . 1882-1881 המאבק הזה הוא , מובן מאליו , תלוי הצרפתית האשימו האנטישמים הצרפתיים את היהודים שהם משתמשים ברכבת כדי להשתלט על אירופה . נחשול חיבורי פולמוס אנטישמיים חריפים נגד גזל עושרה של צרפת בידי היהודים פרץ ביולי , 1846 מיד אחרי חנוכת קו "רכבת הצפון" שהיה בבעלות בנק רוטשילד . כעבור שלושים שנה אירע גם ברוסיה דבר דומה . התעמולה החריפה נגד הצלחתם הכלכלית של היזמים היהודיים גברה באימפריה הרוסית בשנות ה70– של המאה ה . 19– הרכבת לא זו בלבד שעוררה שנאת יהודים , אלא גם סייעה להפצתה , ויותר מכך , גם אפשרה פגיעה אלימה בהם בקנה מידה גדול ובהיקף נרחב . גלי הפוגרומים ששטפו באביב 1881 עשרות ערים ועיירות באוקראינה התפשטו במהירות מתחנת רכבת אחת אל האחרת . יתרה מזאת , כפי שהראה ההיסטוריון יהודה סלוצקי במחקריו על פרעות אלו , שכונו "סופות בנגב , " הפורעים באו במקרים לא מעטים מבין פועלי הרכבת הרוסיים , שנעו דרומה לאורך המסילות שבבנייתן עסקו , והתגוררו בתחנות הסופיות של הקווים . משהחלה היציאה ההמונית מן העיירות החישה הרכבת את התרוקנות מקומות היישוב הישנים במזרח אירופה בשל הגירה אל הכרך הגדול או אל מעבר לגבול . קווי הרכבת הבינלאומיים יחד עם קווי ספינות הקיטור החדישות ( שפותחו בד בבד עם הרכבות ) יצרו תשתית לתעבורת המונים . הרכבת שבאה אל העיירה הביאה עמה את ה 6 דמה בחומר וברוח , החישה את תהליכי התמורה שהתרחשו בחברה המסורתית וקירבה את 6 צה של דרך חיים שנולדה בעידן הפיאודלי .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|