|
|
Page:281
אירופית בעלת משמעות עד לתחילת שנות ה60– של המאה ה , 19– ולעומתה , עשו מצרים ותוניסיה כברת דרך ארוכה בשבילי המודרניזציה והחילון לפני כיבושן בידי בריטניה וצרפת . בשתיהן – כמו ביתר חלקי האימפריה העותמאנית – היהודים זכו לאמנסיפציה פוליטית של ממש יותר משלושה עשורים לפני השלמת הכיבוש הקולוניאלי של המזרח התיכון . זו כללה , בין היתר – וביתר שאת לאחר המהפכה של התורכים הצעירים – השתתפות בבחירות לפרלמנט ושירות חובה בצבא . . 2 הזהות של המעצמה הכובשת ותפיסותיה הקולוניאליות : בריטניה הסתפקה בשליטה מנהלית וצבאית על ארץ הנילוס ועל עיראק מתוך התערבות מינימלית בחיי החברה המקומית , ולעומתה , צרפת ובמידה מסוימת גם איטליה הועידו לעצמן משימות נרחבות יותר . הן שאפו להשתית באזורי שליטתן סדר פוליטי , חברתי ותרבותי חדש בתוך הפצה שיטתית של שפתן ותרבותן ויישובה של אוכלוסייה אירופית בקרב התושבים המקומיים . לפיכך , ומבחינה עקרונית לפחות , החשיפה לתרבות האירופית באזורים שהיו בשליטתן הישירה של המעצמות הלטיניות היתה עמוקה יותר מאשר בחבלים שנשלטו בידי בריטניה . לדוגמה , השפה הצרפתית ולא האנגלית נשארה השפה האירופית השגורה ביותר בפיהם של משכילי מצרים היהודיים והמוסלמיים . . 3 משך הזמן של הנוכחות הקולוניאלית : יותר מ130– שנה באלג'יריה ושבעים שנה בתוניסיה , לעומת פחות מחמישים שנה במרוקו . ועיראק , שנכבשה בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה , קיבלה את עצמאותה כבר במחצית השנייה של שנות ה , 20– דבר שעודד את היהודים להשתלב השתלבות עמוקה בחיי התרבות והחברה של עיראק העצמאית , במהלך שנות ה20– וה30– של המאה ה . 20– . 4 צורת השלטון הקולוניאלי ומדיניותו כלפי היהודים : לעומת אלג'יריה ולוב , שהיו מושבות קולוניאליות , וצרפת ואיטליה הפעילו בהן שלטון ישיר בלא מגבלות ובלא התחשבות ברצונות של תושביהן וברקע התרבותי והפוליטי שלהם , התנסו משפחה יהודית בקהיר בשנת . 1910 בקרב יהודי ארצות האיסלאם לא היתה מעולם דיכוטומיה חדה בין היסודות המסורתיים לבין היסודות המודרניים החילוניים
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|
|