|
|
Page:232
שלב מעבר חיוני מפרסום קטוע של תעודות ליצירת מסכת דיון רצופה . על תשתית זו נבנו נדבכים נוספים עוד קודם למלחמת העולם הראשונה . בולטות בהם עבודותיהם של לוי גינזבורג ושמעון אפנשטיין . הללו הציעו תמונה חדשה של מוסדות ההנהגה היהודיים בימי–הביניים בארצות האיסלאם , על–יסוד ממצאי גניזה הלכתיים והיסטוריים . תמונה זו עשירה בפרטים שעלו מכתבי הגניזה , הכתובים בעיקר בעברית עלגבי שרידים נוחים לקריאה , על בסיס המסגרת הישנה שהציע כבר היינריך גרץ לתולדות עם ישראל . המחצית הראשונה של המאה ה20– עמדה בסימן עבודותיו של יעקב מאן . מאן הניח בידינו סדרת ספרים שבהם מאות רבות של מקורות חדשים , בעיקר מספריות הגניזות . הוא ניסה ליצור רצף של טקסטים בסוגיות של היסטוריה גדולה , לערום אותם למאסה קריטית ולצייר באמצעותם תמונה מלאה . היתה זו תמונה מלאה חדשה שלא נודעה קודם לכן . עניינו של מאן היה מסלולי העבודה המסורתיים של הכתיבה ההיסטורית : היסטוריה אירועית – אירועים המובילים לחשיפת עובדות , שמהן יצטיירו מהלכים של סיבה ומסובב , ובמוקד שלהם נמצאת ההיסטוריה החברתית וההיסטוריה הכלכלית . מאן העמיד את ממצאיו בהקשרים חברתיים וכלכליים תוךיהודיים ומוסלמיים מעודכנים . הוא העניק להם תימוכין טקסטואליים שרובם היו בגדר חידוש . הוא הוציא את ההגמוניה מבבל והעלה את דמותה של ארץ–ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה . מאן אף תרם תרומה בולטת להשתחררות מסטריאוטיפים "ימי–ביניימיים , " המתארים את היהודים כטפילים כלכליים , כנעדרי ישות פוליטית וכציבור החי בשוליים החברתיים של בני דת הרוב המוסלמי . ובכל זאת , עבודתו של מאן היתה עבודת האנטיקוואר , הפרשן , אשר חושף עובדות היסטוריות , והיא לא הגיעה לכלל מסכת היסטוריוגרפית מלאה . הטלאים שהטליא , על פני חורים גדולים של ידיעה , לא היו רצופים . הישגיו של מאן יכולים היו להשתלב בהיסטוריות הגדולות של עם ישראל , שנכתבו לאחר השואה . בעזרתם אפשר היה לשוב ולבחון את הנתיבים שסלל גרץ ולהציע נקודות כובד חדשות בתולדות עם ישראל . אולם , המאפיין את חיבורי ההיסטוריה הרצופה של עם ישראל , עד לשלהי שנות ה60– הינו שילוב חלקי בלבד של ממצאי הגניזה . תולדות רוב מניינו של עם ישראל במאות ה7– עד ה12– מאוזנות בחיבורים אלה איזון כמותי ומהותי עם תולדותיו של המיעוט שחי בארצות הנצרות . זאת , חרף תלי החומר – מקורות ומחקרים – שנערמו במשך כשלושה דורות של חקר הגניזות של קהיר , והיה בהם להציע רוויזיה בהבנת תולדות כלל ישראל , לא רק יהודי ארצות הגניזות . המחצית השנייה של המאה ה20– עמדה בסימן עבודותיו של ש"ד גויטיין . גויטיין הבקיע דרך משלו כדי לכתוב היסטוריה מלאה של יהודי ארצות האיסלאם : לא בדרך של עיבוד סוגיות בודדות אלא במהלך זורם של דיון . גויטיין עבד ללא נקודת משען ספרותית מקדמית . הוא לא עבד על התסריט של גרץ , כקודמיו , אלא מתוך תעודות הגניזה על רקע העולמות החברתיים המוכרים – מורשת החיים הקמאית של היהודים ועולם האיסלאם . לפיכך , נקודת המשען של גויטיין היתה קורפוס התעודות של גניזת קהיר , כלומר , כל מה שמוגדר כתעודה היסטורית , במובנה הרחב של הגדרה זו . מעתה קובעי הנושאים לדיון ומקצבו הן התעודות החדשות . גויטיין פרץ דרך למחוזות גיאוגרפיים ונושאיים חדשים . הוא יוצר היסטוריה טוטאלית ומנטלית , המתלווה לתיאור תוכן המסמכים . מול עיני הקורא את חמשת כרכי ספרו נפרשת החברה הים–תיכונית במלוא הגוונים של פעילותה , של מחשבותיה ושל ערכיה . חשיבות תמונה זו רבה לא רק להבנת תולדות יהודי מצרים בזמנם , כי אם גם להבנת תולדות ישראל בימי–הביניים , בשל היותה תמונת החיים של רוב קהילות ישראל באותה עת . בעבודותיו הגדולות של גויטיין אין שעבוד לטקסט אלא ניצול הטקסט לעבודה ההיסטורית . הדיון הוא חי הנושא את עצמו מתוך התעודות החדשות ללא מחויבות לתבנית–על , שנוצרה על ידי מי שלא הכירו את החומר החדש שעלה לדיון . אף על פי כן , בעידן שבו נכתבות היסטוריות מתוחכמות , מצויה ההיסטוריוגרפיה הנשענת על הגניזה עדיין בשלב של בירור העובדות ותיאור המהלכים האירועיים . עד עתה לא חדרו תוצאות מחקרי הגניזה לחיבורי הסיכום הגדולים בהיסטוריה של עם ישראל ( המעתיקים בדרך כלל מקודמיהם , ( וברור כי לא הגיעו עדיין לתוכניות הלימודים ולספרי הלימוד . הגניזה מאפשרת כתיבה מחודשת של ההיסטוריה של עם ישראל ללא אפולוגטיקה , ללא הצורך להוכיח את תרומת היהודים לסביבה הקרובה , ללא הטפה , בכיינות או פרשנות .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|