|
|
Page:207
רק כעבור דורות אחדים , במהלך המאה ה3– לספירה , דבר שיכול לערער את הביטחון בדבר אמינותם ההיסטורית של ה " דיווחים " המצויים בספרות זו על ההתפתחויות ההיסטוריות שאירעו בשלהי המאה ה1– לספירה ובמהלכה של המאה ה . 2– אכן , יש חוקרים המפקפקים באמינותו ההיסטורית של המידע המצוי בספרות התלמודית , ודוחים בשל כך את התמונה ההיסטורית העולה מן המקורות הרבניים . החוקרים האלה טוענים כי אין לסמוך על טענותיהם של חז"ל בדבר מעמדם החברתי כמנהיגי הציבור , מפני שטענות אלו נועדו בעיקר לבסס את מעמדם , ואין לראותן אפוא כמשקפות את מצב העניינים במציאות . ואולם עובדה היא שאין בידינו כל תמונה אחרת , ולא נשמר שום מקור מבית מדרשם של זרמים אחרים בקרב יהודי ארץ–ישראל – אם היו קיימים באותה העת – שניתן היה להציבו כנגד התמונה העולה מן המקורות התלמודיים . נתון זה ראוי לבוא בחשבוננו : אם אמנם היו קיימות קבוצות הנהגה מאורגנות אחרות בחברה היהודית בדורות שאחרי חורבן בית המקדש השני , היאך לא שמענו את שמען ולא הגיעו עדינו כתביהן !? דומה כי במצב ידיעותינו כיום יש בסיס לטענה כי החכמים אכן היו הקבוצה היחידה המאורגנת בשנים שאחרי החורבן , וזו הסיבה שהם היו לכוח הדומיננטי בחברה היהודית של זמנם . אכן , מקורות רבים בספרות התלמודית מדווחים על פניות של יחידים , ולעתים של קהילות , אל חכמים ומנהיגיהם בשאלות הלכתיות שונות ומגוונות . אף כי אין להסיק מכך שלחכמים היה כוח לכפות את דעתם על הציבור , עצם הדבר שאנשים שאינם מחוגי החכמים מצאו לנכון לפנות אל החכמים בענייני הלכה מעיד כי אלה נתפסו בעיני הציבור כבעלי סמכות בעניינים האלה ; כאנשים שאת עצתם יש לבקש . כוחם לא היה פוליטי , אלא נבע מן הכריזמה שלהם ומן ההכרה הלא מסויגת של הרבים בשליטתם היוצאת דופן בכתבי הקודש , ביכולת פרשנותם ובידיעתם את המסורת הדתית . גם אם נורמות ההתנהגות שלהן הטיפו החכמים לא התקבלו , הלכה למעשה , בידי כל יהודי ארץ–ישראל באותן השנים , רבים ראו בנורמות האלה את האידיאל שאליו יש לשאוף ואת דפוס ההתנהגות הראוי גם אם איננו תמיד נשמר . דבר שאינו צריך להיאמר הוא שלא כל הציבור היהודי היה " רבני" באופיו . ממצאים ארכיאולוגיים מגוונים , שנתגלו בארץ–ישראל , חושפים לפנינו תמונה מורכבת בהרבה של החברה היהודית באותה העת . מצד אחד , ברור כי היו קהילות ששמירת ההלכה וחיים על פי המסורת הרבנית נתפסו בהן כערך המרכזי של חייהן הציבוריים . דוגמה מובהקת לקהילה כזאת היא זו ששרידי בית הכנסת שלה נתגלו בשדות קיבוץ עין–הנצי"ב שבעמק בית–שאן . מתוך הכתובת המצויה ברצפת הפסיפס של בית הכנסת , שבה הועתקו קטעי הלכה מן התלמוד הירושלמי , עולה בבירור כי הקהילה שפעלה בבית הכנסת הזה היתה "רבנית . " ומן הצד האחר ניצבות רצפות הפסיפס של בית הכנסת בחמת טבריה וזו של בית הכנסת העתיק שנחשף בקיבוץ בית–אלפא שבעמק יזרעאל . על רצפות אלו מצויר גלגל מזלות ובמרכזו דמותו של הליוס , אל השמש במיתולוגיה היוונית , המחזיק כדור ומקל . שילוב זה הוא בדיוק השילוב שאליו מתייחסת המשנה במסכת עבודה זרה כדוגמה המובהקת של עבודה זרה . עובדה זו מורה שהקהילות היהודיות שפעלו בבתי הכנסת האלה לא היו "רבניות" בזהותן הבסיסית . יחד עם זאת , אכן , הממצאים האלה מורים כי הזהות היהודית בשלהי העת העתיקה היתה מגוונת יותר מכפי שנוטים להניח לעתים , וכי היעשותה של היהדות הרבנית לדגם הבלעדי במסורת היהודית לא אירעה בן לילה אלא מדובר בתהליך היסטורי שנמשך דורות רבים מאוד . כאמור , הערך שאותו הציבו החכמים בחזית פעילותם הדתית היה לימוד התורה . הם אמנם תלו ערך רב גם במעשי צדקה וחסד חברתיים , אך במתח שבין הצדקה לבין לימוד התורה הכריעו שיש להעדיף את הלימוד . בשל רצונם ותפיסתם העצמית כמנהיגיו של הציבור הם לא היו יכולים להגביל את העיסוק בתורה לשכבות מסוימות בלבד מקרב האוכלוסייה , ולכן קבעו ש'עמלה של תורה כל הרוצה ליטול יבוא ויטול . ' בד בבד הם דחו את העמדה האליטיסטית , שבה דגלו אחדים מן החכמים , ולפיה העיסוק בתלמוד תורה הוא ערך בלעדי ויש לנטוש כל עיסוק אחר ולהתפנות לתלמוד תורה בלבד , וקבעו שחובתו של אדם לעסוק בתלמוד תורה איננה דוחה את חובתו לעסוק גם בפרנסה . בכך נעשה בית המדרש למוסד פתוח ומזמין , המצפה לכל אדם שיבוא ויצטרף אליו . חזון זה בוודאי לא התממש במציאות , אך היה בו כדי להבהיר שהחכמים לא ראו בעצמם עילית מתבדלת ומסתגרת , אלא , אדרבה , קבוצת הנהגה המבקשת להחדיר את ערכיה לכלל הציבור . דבר זה נעשה בדרכים מגוונות , בין היתר על ידי שליחתם של תלמידי חכמים לשמש כלי קודש בקהילות יהודיות שונות , כפי שמסופר בתלמוד הירושלמי , ובאמצעות שימוש בחגים כהזדמנויות להציג בפני הציבור הרחב את לימוד התורה שרווח בבית המדרש . פיתוחו ושכלולו של לימוד התורה בבית המדרש אפשר לחכמים לעצב את פניה של הדת היהודית במציאות החדשה , שבה חלקים נרחבים מן הפולחן הישן לא היו יכולים להתקיים בשל העדרו של בית המקדש . מתוך ניסיון לשמור על לבה של המסורת עיצבו אותה החכמים מחדש באופן שהקנה לה עמידות רבה בנסיבות ההיסטוריות המשתנות . העובדה שהמסורת
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|