|
|
Page:206
את הצעד הראשון בכיוון הזה מייחסת המסורת התלמודית לרבן יוחנן בן–זכאי , חכם שפעל בירושלים בשלהי ימי הבית השני , עזב אותה במהלך המצור הרומי והגיע ליבנה , ושם עלה בידו להקים מרכז לפעילותם של החכמים . תלמידיו , יחד עם חכמים אחרים , ביססו את המרכז הזה ופעלו באופן נמרץ הן למיסודה של התנועה הרבנית והן להשלטתה של מסורת בית הלל ולדחיקתן של מסורות הלכתיות אחרות , בעיקר זו של בית שמאי . ואולם פועלם של החכמים לא התמצה בארגון פנימי של תנועתם . באותה העת החלו החכמים גם לקבוע את גבולותיה של הזהות היהודית באמצעות הדרתם של יהודים שלא הסכימו עמם על ידי 'סימונם' בתווית 'מינים , ' ובקביעת איסור הלכתי על מגעים חברתיים וכלכליים עמם . בתוך שנים לא רבות אף נוספה לתפילה "ברכה" שעיקרה קללה נמרצת המופנית כלפי ' מינים' ו'משומדים' למיניהם . הגדרה ברורה של מונחים אלה מעולם לא נעשתה , אבל ברור היה לכול למי היא מכוונת . בכך נקבעו גבולותיה של הזהות היהודית על פי דרכם של החכמים , וסומנו ערכיה המרכזיים : נאמנות לאל , שמירת מצוות ותלמוד תורה , כפי שאלה הובנו והוצגו על ידי חז"ל . בד בבד עם המהלכים ( הדיסקורסיביים והפוליטיים ) לקביעת גבולותיה של היהדות ניתנה לגיטימציה לגיוון הלכתי פנימי , והוכרה העובדה שמסורות הלכתיות שונות מתקיימות זו לצד זו ללא צורך וללא יכולת להכריע ביניהן . בניגוד לדעה רווחת , זהו אכן אחד המאפיינים המרכזיים של המסורת הרבנית לדורותיה : העדר אחידות וריבוי דעות חלוקות בכל נושא ובכל תחום . תמונה זו היא העולה מניתוח היסטורי של המידע הפזור בספרותם של חכמים עצמם , וכיוון שכך , היא חד–צדדית . מן הראוי אפוא לשקול אותה בזהירות ולא להתפתות לקבל אותה כמות שהיא אך ורק כי אין בידינו ידיעות אחרות . על כך יש להוסיף את הקושי בעובדה שאפילו חלקיה הקדומים של הספרות התלמודית לא נערכו סמוך למאורעות עצמם , אלא דיוקנאותיהם של רבן גמליאל ושל רבי אלעזר בהגדה יוונית משנת . 1583 בשמו של רבן גמליאל קשורה העמדה החדשה והמהפכנית שאפשרה את היהדות הרבנית – "לא בשמים היא" ו"אין משגיחין בבת קול" : הסמכות הדתית אינה עוד בידי ההתגלות הנבואית ואפילו לא בידי האל עצמו , אלא בידי הרבנים שעל פני האדמה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|
|