|
|
Page:189
האחרונות לפסה"נ , לא נכלל בקאנון המקראי , שנערך ונחתם בידי חכמים במאות הראשונות לספירה , וכך נהפך המכלול הכוהני המקודש שנותר מחוץ לקאנון לספרים חיצוניים או ספרים גנוזים או אפילו לספרי מינות וכפירה . יתר על כן , כל חיבור שהזכיר את הזמן האלוהי והמקדשי לפי לוח השמש הכוהני המקודש של 364 הימים , במישרין או בעקיפין , נותר מחוץ לאסופה המקראית , וכמוהו חיבורים שעסקו במקום המקודש בזיקה להיכלות , למרכבה , לפרד"ס ולעולם המלאכי , וחיבורים שדנו בשומרי משמרת הקודש , כוהנים ומלאכים . דומה שחכמים טשטשו בעריכה הסופית של המקרא מסורות כוהניות הקשורות בלוח ( זמן מקודש ) ומסורות הקשורות במרכבה ( מקום מקודש . ( למשל , בנוסח תרגום השבעים ובנוסח מגילות מדבר יהודה מופיעה המילה "מרכבה" בספר יחזקאל ( א , ד ; מג , ג , ( ואילו בנוסח המסורה המילה נעדרת . נוסח המגילות של פרשת נח וסיפור המבול מספר בפירוט את כל התאריכים והימים המלמדים במפורט את חשבון הלוח של 364 הימים , ואילו בנוסח המסורה נקטעו שמות הימים וממילא הוסרו ההנחיות לחישוב הלוח . בדומה לכך , בנוסח המגילות מועד חג השבועות נקבע ליום ראשון , חמישה–עשר בחודש השלישי , שבע שבתות אחרי שבת בראשית , השבת שאחרי תום חג הפסח , שאחריה מניפים את העומר בכ"ו בחודש הראשון , ואילו בנוסח המסורה אין מצוין מועד לחג השבועות ואף לא להנפת העומר . יש מידה לא מבוטלת של אירוניה היסטורית בעובדה שחיבורים כוהניים מקודשים שדנו בזמן מקודש ובמקום מקודש ובמיתוס הפולחן המקודש נהפכו ל"ספרים חיצוניים" או ל"ספרי מינים" בידי החכמים , שרצו לחתום את התורה שבכתב ואת ההשראה האלוהית והמלאכית המצויה ביסודה , ואת משמרת הקודש הכוהנית שלה , כדי לפתח את התורה שבעל פה , הנוצרת בתוקפה של ריבונות אנושית שאינה מתייחסת על שושלת או על שבט , על מקור שמימי או מלאכי , אלא רק על האדם הארצי ביחידותו , על לימודו , חוכמתו , מסורתו ופירושו . נפילת בית חשמונאי בידי הרומאים בשנות ה60– של המאה ה1– לפסה"נ , ובידי הורדוס במחצית השנייה של המאה ה1– לפסה"נ , גרמה לירידתה של המפלגה החשמונאית מן הזירה שבה פעלה מאה ועשרים שנה ולדחיקתה לשולי הזיכרון ההיסטורי . המפלגה החשמונאית לא הותירה שום עדות כתובה בספרות העברית , אבל שתי המפלגות המרכזיות , הכוהניתהמסורתית ( בית–צדוק / צדוקים ) והפרושית החדשנית ( פרושים / חכמים , ( המשיכו ליצור , לכתוב , לדרוש ולפרש , להיאבק ולהתפלמס . אין בידינו חיבורים כתובים של הפרושים מלפני הספירה , שכן אלה אחזו מאות שנים בעקרון התורה שבעל פה . אך אחרי החורבן התעצם כוחם של חכמים . הם ידעו להיענות לאתגר השעה , החליפו קדושה סובסטנציאלית ( המהות מקודשת , תוקפה אלוהי והבחנותיה קשורות לטבע ולעדות כתובה משמים ) בקדושה נומינלית ( האדם מקדש ב 7 T ר F ובברכ F והוא ריבוני להכריע בהבחנות בין קודש לחול על פי רוחו ודיבורו , ( החליפו את גבולות התורה שבכתב בחירות הדרשנית של התורה שבעל פה , החליפו את פולחן הקורבנות בתפילה , חתמו את הקאנון המקראי , הרחיבו את מעגלי הלומדים ללא סייגי ייחוס , ביטלו זכויות יתר התלויות בכהונה , הפקיעו את בלעדיות סמכותו של הטקסט הכתוב כאשר הוסיפו לצדו את מסורת האבות , קבעו את העיקרון הדמוקרטי "אחרי רבים להטות , " וקבעו את היצירה האנושית ושיקול הדעת האינקלוסיבי , הכולל , לצד הניסיון , הבחירה וההכרעה האנושיים ביצירת ההלכה , כעדיפים על פני יצירה כוהנית נבואית אקסקלוסיבית , השואבת מהשראה אלוהית , מנבואה ומסמכות על טבעית הנשענת על חוק כתוב בלבד . אמנם יוסף בן מתתיהו מתאר שלוש מפלגות בסוף המאה ה1– לספירה – פרושים , צדוקים ואיסיים , אך בזמן שאנו יכולים לעמוד בבהירות על ההבדל בין הצדוקים לפרושים , אין לנו נקודת אחיזה בנוגע לאיסיים . לא הגיעו לידינו כתבים שמחבריהם קוראים לעצמם איסיים , ולא נודעו לנו עדים על כתבים מעין אלה לפני הספירה או אחרי תחילתה . אין לנו דברי איסיים בשום מקור עברי כתוב מלפני הספירה , המזהה את כותביו או את יריביו בשם הזה . קשה לרדת לסוף דעתו של יוספוס , אך תהא אשר תהא כוונתו , דבריו מתייחסים לסוף המאה ה1– לספירה , בעוד המציאות הנדונה מתייחסת לחלוקה שראשיתה במאות ה1-2– לפסה"נ , בתקופה של שלוש זהויות ברורות ומובחנות הנאבקות על בלעדיות סמכות הדעת ועל רשות והנהגה ציבורית : בית צדוק ( צדוקים , ( בית חשמונאי ( מכבים ) וחכמים / פרושים . בשל העובדה שבחשבון ההיסטורי היתה ידם של החכמים , מפתחי התורה שבעל פה , על העליונה בעיצוב הזיכרון הכתוב ובהנחלתו , פעמים רבות נוטים החוקרים והקוראים להתבונן במשזר ההיסטורי רק מבעד לנקודת מבטם . חכמים אכן חוללו מהפכה בתפיסת העולם הדתי באלף הראשון לספירה , אך אל לנו לשכוח שכוהנים ולוויים בני שבט לוי – ובהם נביאים כמשה , אליהו , יחזקאל , ירמיהו , עזרא ומלאכי , כוהנים כאהרן , אלעזר , פנחס , צדוק , שריה , יהושע בן יהוצדק ויהושע בן סירא , סופרים כוהניים כבעל דברי הימים ובעלי המסורות הכוהניות בחומש ואחיהם מורה הצדק ובעל ההודיות , בעלי שירות "עולת השבת" ו"מגילת הברכות" – הם הם שהניחו את התשתית למסורת המקראית הכוהנית–הנבואית הנסמכת על דעת אלוהים , על ברית , אות , מצווה , חוק , תורה ומשפט , על מסורת הלוח ומסורת המרכבה , והנכתבת בהשראה אלוהית ומלאכית
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|