|
|
Page:174
הביטוי "שופכים את דמי" נשמע הרבה בשפת חיי הציבור , והדם הוא דימוי למעמדו הציבורי של האיש . מקורו בעשרות ביטויים מקראיים הכוללים צירופים דומים , כגון "ידינו לא שפכו את הדם" ( דברים כא , ז , ( ומתייחסים בדרך כלל להרג פיזי של אדם . חיי המדינה והציבור זוכים לתשתית לשונית מרשימה מחיי הממלכה המקראית . האנרכיה והע 3 ר הנורמות מגולמים בפסוק החותם את ספר שופטים "איש הישר בעיניו יעשה" ( שופטים כא , כה . ( "עוכר ישראל" יוחס בפי אחאב לאליהו הנביא ( מלכים א יח , יז ) וכך נשמרה משמעותו האירונית ככינוי למי שמבקר את הממסד השליט ומעשיו , או למי שתומך בדו–שיח עם האויב . חלוקת המשרות למקורבים ותומכים פוליטיים , אמנות ההולכת ומשתכללת במציאות הישראלית , נטבעה במטבע הקולע "אנשי שלומנו" ( ירמיה לח , כב . ( באותה זירת פעילות נוכח ובשימוש רחב הביטוי "עבד כי ימלוך" ( משלי ל , כב . ( גם הצירוף "יושב ראש" מקורו מקראי : "אבחר דרכם ואשב ראש" ( איוב כט , כה . ( המקרא גם מסכם במבט מפוכח קדימה את תולדות חייה המדיניים–הביטחוניים של מדינת ישראל הצעירה : "שלום שלום ואין שלום" ( ירמיה ו , יד . ( קבוצה מרשימה של ביטויים מקראיים מציעה לציבור המודרני מערכת קודים ודילמות בתחום המוסר , והכוונה אינה בהכרח לעשרת הדיברות , שרובם לא נעשו למטבעות לשון . סיפור קין והבל הותיר אחריו את "השומר אחי אנוכי" ( בראשית ד , ט , ( ביטוי שנקלט גם באנגלית . סיפור כרם נבות הותיר את " הרצחת וגם ירשת" ( מלכים א כא , יט . ( מוסר הנקמה ניזון מ"עין תחת עין" ( שמות כא , כד . ( המקרא הותיר גם ביטויים פשוטים יותר כמו "בן מוות" ( שמואל א כ , לא , ( "דמו בראשו" ( יהושע ב , יט ) ו"חוק בל יעבור , " בעקבות "חוק נתן ולא יעבור" ( תהלים קמח , ו . ( כמה וכמה מיתוסים שיש להם ערך מוסרי או פילוסופי החלו את דרכם במקרא , כמו "עגל הזהב , " "סיר הבשר" מפרשת יציאת מצרים ומתן תורה , ו"כבשת הרש" כמיתוס חברתי שמקורו בפרשת דוד המלך ואוריה החתי . ביטויים אחרים נולדו בסיפור המקראי וזכו לניסוח הנוכחי בשפה התלמודית , כמו "עקדת יצחק , " על פי הפסוק "ויעקוד [ אברהם ] את יצחק בנו" ( בראשית כב , ט . ( לצד כל אלה מלאה השפה למשלביה מטבעות לשון שמקורן המקראי כמעט נשכח , והן מתאימות למגוון של מצבי חיים או תחומי תיאור . כך "גבוהה גבוהה" ( שמואל א ב , ג , ( "כרחוק מזרח ממערב" ( תהלים קג , יב , ( הביטוי הארמי "עתיק יומין" ( דניאל ז , ט ) שבמקורו מתייחס לאדם זקן מאוד , "יש ויש" ( מלכים ב י , טו , ( "רעה חולה" ( קהלת ה , טו ) ועוד רבים . שפת הדיבור רצופה קריאות ספונטניות שנקראו ראשונה במקרא : " אלוהים אדירים" ( שמואל א ד , ח ) כביטוי להתפעלות או מחאה , וברכות כמו "חזק ואמץ" ( דברים לא , ז ) ו"עלה והצלח" ( מלכים א כב , יב . ( כאמור , ביטויים מעטים הנוכחים בשפה המודרנית ועוסקים באופן ישיר באלוהים ובמכלול הדתי המובהק , עברו תהליך של חילון . לפעמים הם משרתים בשפה המודרנית את העניין האנושי במסתורין , ואינם מעידים על מחויבות לאמונה הדתית הקלאסית . לפעמים הם משרתים עניינים יומיומיים רגילים . הביטוי "קודש הקודשים , " המופיע פעמים רבות בספר שמות ואחרים , מתייחס לעניין היקר ביותר ללבו של אדם או קבוצה . " יד אלוהים , " צירוף המופיע במקרא פעמים מספר , נשמע בדיבור העברי לאחר אירוע שקשה להסבירו . הוא נחקק בזיכרון דווקא באירוע ספורטיבי , לאחר הבקעת שער ביד במשחקי המונדיאל בידי דייגו מרדונה . אוהדי כדורגל קוראים "יש אלוהים " ! כאשר שחקן מהקבוצה האהודה עליהם מבקיע את שער היריב . "רוח הקודש , " ביטוי שהיה לאחד מיסודות הנצרות , מופיע באופן זה בתלמוד , אך הוא מיוסד על "רוח קודש" המופיע במקרא כמה פעמים . "חסד אלוהים" ( שמואל ב ט , ג ) מבטא השראה מיוחדת . הביטוי "בצלם אלוהים" ( בראשית א , כז ) מגלם את תמצית התפיסה ההומניסטית , מטבע לשון המחברת את בני האדם כולם , יהודים ולא–יהודים , דתיים וחילונים , גברים ונשים , בוגרים וילדים – כולם נוצרו בצלם אלוהים , ובפרשנות המודרנית : הרוח האנושית אינה נתונה לחלוקה , וגרעין הטוב האנושי מצוי בכל בני האדם . אישה ( במקרא ) יאיר זקוביץ העוסק בנושא הזה חייב לזכור כי ספרות המקרא אינה השתקפות מהימנה של החברה המקראית . רוב הופעותיה של האישה במקרא הן בסיפורת שהיא , למעשה , ההיסטוריוגרפיה המקראית . אירועיה הרי הגורל של זו אין זירתם , בדרך כלל , ברשות היחיד , אלא בשער העיר , באולם הכיסא או בשדה הקרב , 7 ימות שמקומה של האישה לא יכירנה בהן . במקרא מסור התפקיד המרכזי לגברים : האבות , משה , יהושע , השופטים , הכוהנים , המלכים והנביאים . הנשים במקרא חוסות בצלם של הגברים–בעליהן ולעתים אף אינן נזכרות כלל . שמן של אשת נח , אשת לוט ואם שמשון
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|